היד מעסה את הכתף, מחבקת את החזה. "אני אוהבת אותך..." אמרה
באריכות.
"כן, כן... אני יודע", הוא סינן מבעד לשיניים חורקות, מתרכז
בחריקת העט המבורכת.
"על מה אתה כותב?" שאלה באותה אריכות מתחנחנת.
הוא גרד במצח, נשך את שפתו והחליק יד מיוזעת בשיערו השמנוני
והסבוך, "אחר כך..." נאבק על טיפות ריכוז אחרונות.
אותה יד עיסתה את עורפו, רועדת מהמאמץ שבניסיון לשחרר את
השרירים הקשים כאבן.
הראש הכבד התרומם בתנועה מהירה, והוא תלה מבט מרוחק בקיר
שמולו.
"מה קרה?" שאלה, מביטה בו בסקרנות.
הוא גחך, ואז חרחר בזלזול, צחקק ופרץ בצחוק הבריא ביותר שצחק
מאז אותו יום שבו התיישב אל מול השולחן, לפני שבוע...

"אוי, אלוהים... אני כל-כך שיכור!"
"כן, מריחים. מתי התקלחת לאחרונה? יש לך ריח של בנזין!"
"זה לא בנזין. זאת 'וודקה סטופקה'!" צעק בצחוק גבוה.
"נו?" שאל קול עייף ושחוק במבטא רוסי (לא מוצלח במיוחד).
הוא התיישב על הספה החומה, בוהה בסרט אירוטי על כוכבת פורנו
שחולה בסרטן.
כרס אדירה בחולצה אפורה התיישבה לידו, מצחינה לא פחות ממנו.
"אוי! בחייך! מתי אתה התקלחת לאחרונה?"
"אני כבר לא זוכר", הוא צחק, השתעל והרגיע את נשימתו במאמץ
ניכר.
הא הסיט את ראשו מהמסך אל פרצופו של הגוף הגדול, הכרס העגולה
והיציבה. בחן היטב את פניו של הגבר שישב לידו.
תווי פנים מכוערות ממילא טובעים בתוך ים של שומן מכוסה זיפים
שחורים ועבים. אף קטן וחזירי, כתמים שחורים מפוזרים על הפרצוף.
עיניים הבולטות מחריציהן הדחוסים, אדומות, חומות, ריריות...
כתמים של קיא ומשקאות שונים מתוחים על החולצה האפורה של הכרס,
שרק בקושי החביאה את רעמת השיער המקורזל שעל חזו של הדבר.
"נו, אני שונא שאתה מסתכל עלי ככה כמו הומו..." אמר הקול
בנשיפה קשה.
הוא המשיך לסקור, לחפש עקבות של צוואר שנעלם מתחת לסנטר, בוהה
בשיער מעוות נתלה מראשו כמו פאה חומה מאיכות גרועה.
"בן כמה אתה, מאנס?" שאל בעניין.
"צעיר מדי בשבילך, יא סוטה!"
"נו, באמת!"
"עשרים ושבע, אחי..." נאנח ובהה באישה בטלוויזיה, שהיתה משופדת
אז בין שני גברים על רקע כחול. "קלוט, טורץ'!".
הוא קיבל את הכינוי טורץ' לילה אחד בו היה יותר שיכור מבשאר
הלילות. הוא הדליק גפרור, עמד לעשן... בדיוק כמה שניות לאחר
שסיים לגמוע תערובת חולנית של בירה וטקילה, והוא גיהק.
כל היד שלו עלתה באש.
"אני ממש מרגיש אווירה נחמדה כזאת..."
"די, יא הומו!"

"אתה בסדר?" שאלה בקול גבוה ומקטר, מציק וחודרני ואטום, מביטה
בו צוחק בלי שום סיבה נראית לעין.
הוא המשיך לצחקק ולגחך מדי פעם, נשען על הכיסא ומחייך אל הקיר
חיוך מתוק, נוסטלגי, שמחייכים אל ידיד ילדות בעת הרצת זכרונות
נושנים ונעימים.
היא תפסה אותו וניערה אותו...

היא נישקה את הצוואר שלו, בנקודת החיבור אל הכתף.
היא העבירה את אצבעותיה הדקות והלבנות על ידיו השחומות
והגדולות, מלטפת את הבטן שלו, את המותניים שלו.
"אתה יושב מול הדף הזה כבר חמישה ימים... היום ממילא לא כתבת
כלום..."
הוא סובב את ראשו אליה לרגע, ראה שהיא מרוכזת בגבו החשוף
והתפוס. הוא הרים את העט מהשולחן, הסיר ממנו את הפקק וכתב:
"ליבי העבירה את אצבעותיה הדקות והלבנות על ידיו החסונות
והשחומות, מלטפת את גופו בעוד ניסיון נואש להרחיק אותו מהמחברת
ומהעט, להרחיק אותו מהכתיבה;
'אתה יושב ככה כבר מלא זמן בלי שום תועלת', אמרה לו".
"למה אתה כותב מה שאני אומרת לך?" שאלה בבהלה.
הוא קשקש עוד משהו על הנייר.
"אה..." היא נרגעה, "אתה בטח סתם משחק איתי. מאנס באמת אמר שיש
לך חוש הומור מפחיד כזה..."
רגע של דממה.
הוא המשיך לכתוב בריכוז.
"נו... תתייחס אלי!" היא אמרה והניחה את ידה על המפשעה שלו,
מלטפת ומעסה בעדינות.
חיוך שובב עלה על פניו והוא המשיך לכתוב, מהר יותר.
"זה מה שעושה לך את זה, אה?" צחקה ומחצה את אשכיו מבעד למכנס.
הוא תפס בידה בכוח, משך אותה לעבר השולחן עם הפנים אליו.
הוא הביט בפנים שלה, ממלמל: "עור לבן, חלק, מתוח..." הוא העביר
יד מחוספסת וגדולה על לחיה, "חמה...".
כל העת היה כותב בקדחתנות, מחליק את ידו הפנויה אל מתחת לגופיה
הורודה שלה, מלטף את הבטן שלה, ממשש את הטבור שלה, את השדיים
הקטנים והרכים שלה.
ממלמל וכותב, מתאר את ההבעה שלה ותנועות שריריה, יודע יותר טוב
ממנה מה היא עושה, ומתעד.
"את מתכוונת להוריד את המכנס או שאני אצטרך לעשות את זה
בעצמי?" סינן וכתב בקצב אחיד.
היא חייכה, שמחה למגע פיזי ולקשר איתו אחרי חמישה ימים שהוא רק
יושב מול הכיסא, שותה, מעשן ומטיל את מימיו.
לעתים הרים ספר, לפעמים אחד מאלה שהוא כתב ופרסם, קרא בו
בחפזון וחזר לבהות בדף הריק, טובע שוב בגהנום הלבן שלו.
במהרה החליקה החוצה מהמכנס ומהגופיה, נותרה בשני כפכפי פלסטיק
צהובים שהוא העיף מרגליה בתנועה אוטומטית, לא אמיתית.
היא הביטה בו, נדהמת, ידו האחת מוצאת חום ואהבה בין רגליה
בעדינות, השניה מדריכה את העט בדרכו על הדף באגרסיביות
ובמהירות.
הוא שיחק בה, הרעיד אותה ושחרר ממנה קולות פתאומיים, גרם לאגן
שלה לקפוץ ולנשימה שלה להעתק, מביט כל העת בגופה הוורדרד,
המתכסה בזיעה.
היא משכה את האגן שלו, הסגור בתוך ג'ינס כחול וישן והצמידה
אותו לאגן הקטן והחשוף שלה. הוא הרגיש אותה מתפתלת עליו, וכמעט
התפתה, אבל אמר: "לא. צריך פורפליי".
הוא דחף אותה על השולחן, נעמד על ברכיו והניח את ראשו בחום
וברטיבות שבין רגליה, נותן ללשונו לעשות את דרכה באזור המוכר,
כמעט באוטומטיות. ידו הכותבת האטה מעט והאיצה שוב בכל פעם
שהזדמן לו להגניב מבט אל הדף, ושוב האטה ככל שגניחותיה של ליבי
התגברו.
היות והוא מכיר את תגובותיה היטב, הוא התרומם באיטיות, כותב
באיטיות יחסית:
"ואז, רגע לפני שכל העסק נגמר, הוא התרומם ו..."
היד הממהרת שלו פתחה את הרוכסן של הג'ינס הגדול שלו, ועם עזרה
קטנה מהיד הקטנה-יותר של ליבי, הוא היה בחוץ.
מבלי לתת לה רגע להתכונן, הוא חיבק את צווארה ביד אחת, כמעט
חונק אותה, והצמיד את האגן שלו בכוח לשלה, מחליק אל תוכה.
היא נאנחה, אבל הוא שתק וחייך, מניח את ראשו על הכתף הקשה
והעדינה שלה, מביט בדף וכותב, לאט לאט. הוא שלף את עצמו מתוכה,
מוציא את כל הכוח שלה איתו, נכנס שוב ויוצא שוב.
וכך, הסומק שנוצר בגוון וורדרד חלוש בין שדיה, נעשה עז יותר
וטיפס אל פרצופה, עושה אותה אדומה ולוהטת.
הוא הצמיד את כף ידו אל ישבנה, כל כך חזק שהוא כמעט מרים אותה
באוויר, אמתו משמשת כתומך לגבה התחתון.
היא נשענה אחורנית, מוחצת את ידה אל הדף, מפריעה לו בקצב
הכתיבה ההולך ומאיץ. כשחש בידה העיף אותה כל כך חזק שהוטחה
בקיר.
היא גנחה, כמעט צעקה: "תזהר! אתה מכאיב לי!"
הוא המשיך להניע את האגן שלו קדימה ואחורה וחוזר חלילה, מתנגש
באגן שלה, מרגיש את העצמות העדינות שלה נמחצות בין האגן שלו
לשולחן העץ החורק והמתנדנד, מרגיש את החיכוך והחום של הגוף
שלה, חזק יותר וחזק יותר.
הגניחות שהפכו לצעקות כבר מזמן הפכו לצרחות, של כאב, של עונג,
של פחד... זו כבר היתה ההחלטה שלו.
"כן... סוף סוף..." הוא לחש, עוצם את עיניו, נוטף זיעה קרה.
היד הכותבת שלו החלה לרעוד על הדף, הסימנים נעשו פחות ברורים.
"ככה הם רוצים את זה..." הוא גנח חלושות, כבדרך אגב, והתנשף
ללא שליטה, "בלהט הרגע... רגש לא מספיק כדי ליצור!" הוא צעק,
מתפרק לתוכה ומתמוטט חזרה לתוך הכיסא שלו עם מבט חלול והמום.

...בכל הכוח.
"טור? מה קורה לך?" היא צרחה.
לפתע הוא הרצין והביט בה. "מה אמרת?"
"מה קורה לך? אתה מתנהג כמו מטורף! לא דיברת איתי כבר יומיים
כי אתה תקוע בכתיבה שלך!" עלו דמעות בעיניה.
"אה, אני מבין..." אמר בכעס מה, "אז את מעדיפה שאני אהיה תקוע
בך, הא? זה העניין?" הוא לחש בצעקה.
היא התיישבה על המיטה שלשמאלו, נוטשת את הכיסא שהניחה מאחורי
הכיסא הגדול והשחור שלו, חצי בהלם וחצי בכעס.
"מה קרה לך? כל החברות שלי אומרות שאתה מוזר... אבל אתה לא
תמיד ככה. מה, אתה כועס עלי?" היא שפשפה את עיניה הרטובות
ומשכה באפה, מדברת בטון יללני מסכן.
הוא הרגיש את הלב שלו מתחיל לפעום במהירות ובכוח, את הכעס עולה
וגועש בתוכו.
"למה את חושבת שזה קשור אליך?!"
"אני לא מבינה אותך!"
"את לא יכולה להבין!" צעק וזרק את עט הפיילוט השחור שלו על
ערימת הדפים בעצבים.
"אל תתנשא!" צרחה, והוא יכל לדמיין אותה מרימה כפכף ומנסה
להכות אותו בעזרתו.
הוא הסתכל על עצמו, מתוודע לכך שהוא התרומם מהכיסא בחמת הזעם.
לאט לאט הוא הושיב את עצמו בחזרה, מבט תוהה ומרוחק בעיניו. הוא
הניח אצבע אחת על שתי שפתיו, "ששש...".
"מה? אל תשתיק אותי!" צווחה ופרצה בבכי. "אני לא יכולה לסבול
את ההתנהגות שלך יותר!"
הוא הביט בה, סגלגל ופועם כולו, ידו השרופה, היד שכוסתה יבלות
מרוב כתיבה, רועדת וקופצת בעצבנות על השולחן, מרימה ומפילה את
העט. "את יודעת מה עשית עכשיו?!" הוא התרומם שוב ולחש, על סף
התפרצות.
היא הסתכלה עליו, פתחה את פיה ושאפה אוויר, עומדת לומר משהו,
אך הוא דיבר לפניה, מרים את הסכין מהמגש שהביאה לו אתמול:
"גרמת לי לשכוח את דו השיח הכי טבעי, הכי מצחיק והכי מעניין
שהגיתי בחיי!" הוא צעק, ובתנועה חלקה נעץ את הסכין בחזה שלה,
ישר לתוך הלב, מסובב ושולף.
הוא קלט את המבט האחרון שלה היטב וזכר אותו, נופל בפעם
המי-יודע-כמה חזרה אל תוך הכיסא שלו, מיילל בשקט ונרגע
בהדרגתיות.
מחייך חיוך חצי רצוני וחצי מאולץ, רושם על הדף באיטיות וברוגע,
לוקח לעצמו זמן לחשוב...

הוא נקש על הדלת בעדינות, עוטה הבעה עצובה על פניו.
הוא הביט בהתרגשות פנימית חזקה בערימת הדפים המקושקשים שהחזיק
בידיו, משתדל לא לקמט אותם ולא להכתים אותם בזיעה שניגרה מקצות
אצבעותיו.
הוא שמע את צעדיו הכבדים של מאנס מתקרבים לעבר הדלת. דממה. רעש
פתיחה של דלת.
"הי, טור... שמעתי מה קרה לליבי..." אמר בקולו המותש והחרוך.
הוא הנהן בשקט וחייך חיוך קטן, בלתי נראה.
"בוא, כנס", מלמל, בועט גרב אל מתחת לשידה, מגלגל פחית בירה
מהספה אל הרצפה.
הוא התיישב שוב על הספה החומה, מביט בדפים, מעביר את ידו עליהם
ומרגיש את האותיות בולטות עליו, כמו צלקות על עור חלק.
"מה זה הדפים האלה?" שאל מאנס, במעט היסוס והרבה סקרנות.
"זה... זה הספר האחרון שכתבתי", אמר, משתלט על חיוך שמנסה לצאת
לחופשי, "אני עומד לשלוח אותו למו"ל שלי. רוצה לקרוא?"
הוא הניח את הערימה בידיו המנופחות של מאנס.
מאנס החל לקרוא, וטורץ' החל בוחן את הבעותיו ומבטיו.
כשהוא קרא את המילים האחרונות, טורץ' כבר עמד להתפוצץ מרוב
מתח. אלפי פעמים הוא גלגל את השאלה בראשו, אך לא העז לשאול
אותה.
הוא רצה לראות את התגובה הראשונית, כל עוד הסיפור עוד טרי
במוחו.
מאנס הניח את הדפים על שולחן הקפה המטונף והצפוף, שפשף את
עיניו העייפות והמאומצות, הביט בטורץ' ושאל:
"איך אתה עושה את זה, בנאדם? זה גאוני... זה כמעט אמיתי!"
הוא משך בכתפיו וזקר גבותיו, הבעה מסופקת על פניו ומבט משועשע
בעיניו, "כן", הוא נאנח, "בשבילי זה אמיתי".