"חמודי..." אמרה אמא והסתכלה עליו בעיניים דומעות, "זוכר
שהרגשת לא טוב והלכנו לרופא לעשות בדיקות?"
"בטח שאני זוכר! האישה עם הלבן אמרה לי שהייתי ממש גיבור ונתנה
לי סוכריה!" אמר בגאווה.
היא שוב הסתכלה עליו... בחנה את פניו המלאות ואת שיערו הארוך
שלא קוצר כבר יותר משנה.
"אז אתה זוכר שעשינו בדיקת דם?"
"מה זה דביקת דם?"
"לא דביקת דם... בדיקת דם - זה כשישבת על אמא והאחות דקרה
אותך ביד עם המחט... זוכר?"
"כן..." ענה משועמם וחזר להתעסק עם קוביות הלגו שהיו מפוזרות
על השטיח.
"אז בבדיקת דם מצאו שאתה קצת חולה..."
"מה יש לי, אמא?" שאל, עדיין מתעסק בקוביות הלגו.
היא היססה: "יש לך... אמממ.... יש לך... יש לך לובסטר..."
"מה זה לוסבטר?" הוא נאבק עם המילה.
"לובסטר היא חיה שגרה בים".
"איך היא נראית?"
"אממ... כמו סרטן, רק יותר יפה".
הוא הפסיק להתעסק עם קוביות הלגו וניסה לדמיין איך נראה
לובסטר.
"אמא... לוסבטר זה כמו סרטן?"
"כן... רק יותר יפה..."
"אמא... סרטן זה לא מה שיש לדני?"
"כן, חמודי..."
"אבל אמא... לדני אין שיער - וזה לא יפה... גם לי לא יהיה
שיער?"
"לא, חמודי... לך יש לובסטר - אמרתי לך... זה כמו סרטן רק יותר
יפה..."
הוא נרגע וחזר להתעסק בקוביות הלגו.