כל המים הציפו את הלב שלה וכיסו אותו בחול
כמה יפה השתיקה שלה כשהנפש מנופצת
הרעש באוזניים, דופק, דופק
כמה חלומות משכיחים כאב לרגעים קצרים
וכמה אנרגיות, כמה גיטרות, כמה צלילים.
וכל הנקישות שבראש, כל הצבעים בעיניים
כל התינוקות המתים, כל ההורים העייפים
היא צוחקת, אחר כך מתפרקת, אחר כך מתחרטת.
כל הגלים הטביעו את הכסף,
כמה יפה היא כשהיא ערומה
מישהו מגלגל סיגריה ויש לו בראש
ניקוטין וסמים וסקס ורעש, דופק, דופק
היא לא מחבקת אותו גם כשהוא מבקש
וכל הים לקח את הכל, וכל האנשים החיים הלכו לישון,
היא צוחקת ומשתנה, ומעשנת ובוכה,
השדות הירוקים נהיים לקוצים ברגע אחד קצר,
היא לא מתפללת, רק מתכווצת,
וזוהי רק הסערה התמידית שלפני השקט.







(בהשראת אביב גדג' ולהקתו [אלג'יר])

אוגוסט, 2004