השעה שתיים לפנות בוקר, ערב יום שישי. אני יושבת בבית על הספה
הכתומה, מולי פועל המאוורר כי קיץ עכשיו ואם אני מתרחקת ממנו
לחמש דקות אני כבר מתחילה להזיע, וכותבת. התחלתי כבר שני
סיפורים שונים, עצרתי אחרי דף וכתבתי מעל כל אחד מהם "קקה
מייקה" שזה ביטוי ששמעתי בפרק האחרון של "מיכאלה" והחלטתי
להתחיל להשתמש בו. אין לי אף אחד בבית כי אחי ישן אצל אבא
שלי(השבוע זה התור שלו לסבול) ואמא שלי יצאה עם החבר שלה שדומה
קצת לגלדיס מ"בנות פסיה". כל החברים שלי יצאו לאיזה מסיבה
באיזה קיבוץ ואני נשארתי בבית כי לא היה מספיק מקום והחלטתי
שהיום אני טובה והיום אני מוותרת. יש לי קטעים כאלה לפעמים,
שזה עובר אני מתחרטת שלא הייתי קצת יותר אגואיסטית. מעל כל זה
מרחף לו המחזור שלי, שהוא עניין בפני עצמו. בנות המין הנשי
ודאי יבינו למה אני מתכוונת אבל נראה את הגברים חיים שישה ימים
עם דם! מחר יום שבת ואז ראשון. ויום ראשון משמע צבא! וצבא
משמעו שישה ימים לא בבית. ושישה ימים לא בבית משמעם גועל. יש
מין קטע כזה לחיילים לנצל כל דקה פנויה בסופשבוע שלהם כדי לא
להרגיש פספוס. מעניין איך אני ארגיש במוצאי שבת. ממולי על הקיר
תלויה תמונה שאמא שלי ציירה פעם וכתוב עליה "שחור זה לא צבע,
זה רק לחורים". ואז למטה היא הוסיפה "בלב השחור יש אור" אולי
בגלל זה היא החליטה לקרוא לי ליאור. למרות שאבא שלי תמיד רצה
יסמין, אבל מה זה משנה עכשיו במילא הם התגרשו. מדי פעם אני קמה
למחשב לקרוא איזה יצירה של מישהו ונדהמת כל פעם מחדש לא רק
מהכשרון אלא מכמות התגובות שאנשים מקבלים פה. גם אני רוצה לקבל
פעם אחת 345 תגובות. מה רק לגלעד בנארי מגיע? נכון שאני לא
יודעת לצלם, אבל אני מתיימרת לדעת לכתוב
זה לא מספיק? עוד 60 שניות בדיוק אני אסגור את המחברת שלי ואלך
לישון. אתם תסיימו לקרוא את ה"יצירה" שלי ותחזרו לחייכם. לחבר
שמחכה במיטה, לתוכנית טלוויזיה שלכם או לדף של גלעד בנארי שהוא
בטוח יותר מוצלח משלי. ואנחנו לא ניפגש לעולם, אתם תתחתנו תלדו
ילדים ואולי גם אני, אך אנחנו לא נכיר אחד את השני לעולם.
אז נעים מאוד קוראים לי ליאור ואני חיילת בצבא הגנה לישראל,
מתיימרת לדעת לכתוב אבל האמת היא שאני בכלל רקדנית...