אני שונא אתכם, החברים הלא קיימים שלי...!
אני מתעב אתכם...!
אני שונא את הצביעות שלכם, את חוסר האכפתיות שלכם, את חוסר
המעש ואת חוסר התכלית שלכם, את חוט השדרה המשותף שלכם!
אני שונא אותך, החברה הלא קיימת שלי - מתעב אותך על מה שאת ועל
איך שאת גורמת לי להרגיש - אני שונא אותך יותר ויותר.
ושתצאי לבלות ושתצאי ליהנות ושתלכי להזדיין!!!
ואני מקוה שיכאב לך ושיהיה לך רע - ושבסוף תהיי עם החרא הכי
גדול שיש, ושתשנאי אותו כמו שאני שונא אותך!
ואיפה אתם - ההורים הלא קיימים שלי?
איפה אתה, אבא שאף פעם לא הכרתי - זכרון של סמרטוט-רצפה לפני
שזורקים אותו לפח!
ואיפה את, האמא הלא קיימת שלי?! הלא מבינה שלי, שלא גידלה ושלא
חינכה אותי, ויצא מה שיצא - אז יצא.
ואני שונא אותך על מה שיצא, על עצמי - אני שונא את עצמי - אני
מתעב את עצמי! על הטפשות, על הכיעור, על הבחירות השגויות, על
החיים המסריחים, ועל הפחד, העוד יותר מסריח, מלסיים אותם.
"כלו עיני לאמרתך לאמר מתי תנחמני
כי הייתי כנאד בקיטור חיקך לא שכחתי
כמה ימי עבדך , מתי תעשה ברודפי משפט
כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך
כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עבדי
כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקדיך
כחסדך חיני ואמרה עדות פיך."
מתוך תהילים. |
