הכל ורוד, ה-כ-ל. השולחנות ורודים, המגשים, הכוסות, אפילו
הסכו"ם ורוד. הוילונות ורודים, הכיסאות, המפות, המפיות, אפשר
למות מרוב אופטימיות. הייתי חותכת לעצמי את הורידים בסכין
ורודה, פשוט לא נעים לי שהדם האדום יהרוס את מה שלעזאזל ניסו
לעשות פה... אפילו העציצים ורודים - לא רק האדניות, גם הצמחים
עצמם, הרצפה ורודה, הקירות ורודים, לא להאמין שזה חדר אוכל של
בית חולים. למה לעזאזל התכוון המשורר, או במקרה הזה מעצב
הפנים? מה לעזאזל חשבה לעצמה אותה מטומטמת, ואני מדברת בנקבה
כי זאת בטוח הייתה אישה שחשבה ללכת על מקוריות בגרוש ולמלא חדר
תמים בבית לווינשטיין בורוד כדי להכניס אופטימיות עלק למקום
שכזה. צר לי לאכזב אותה, אבל זה לא עבד. רוב האנשים שמגיעים
לפה סביר להניח שהם טרודים במחשבותיהם, עד כדי כך שהם אפילו לא
שמים לב לאופטימיות המצועצעת הזאת. אני עוד לא פגשתי מישהו
עצוב שבשביל להתעודד החליט לבוא לסעוד בחדר האוכל המפואר של
בית לווינשטיין כדי להשיב את השמחה לחייו, אפילו לא בצחוק. אבל
שוב, אולי זאת רק אני. בעצם לא אולי, זאת בטוח רק אני שנמצאת
פה בשלב הכחשה כל כך מתקדם, שאני שמה לב לכל פרט קטן (וורוד)
רק כדי להתעלם מהסיבה האמיתית לזה שאני כאן. אוי יופי, העציצים
הורודים עשויים מפלסטיק. אז זאת לא רק אני שלא מכירה את התופעה
(הלא קיימת, מסתבר) של גבעולים ורדרדים, חוש ההומור הסוטה של
המטומטמת שעיצבה כאן, בטח שפה העציצים עשויים מפלסטיק, הרי
העציצים האמיתיים שוכבים באדניות בחדרים מסביב. שואפים אוויר,
נושפים אותו, חלקם במקרה הטוב גם מסוגלים להזיז את המבט, אז
באמת שלא צריך עציצים אמיתיים גם בחדר אוכל - שלא יהרסו את
האופטימיות המדוברת. שיט... עכשיו נזכרתי למה אני כאן. אין שום
בעייה, פשוט להזיז את המבט למשהו ורוד אחר. המגש הורוד שלי
למשל, מה יש במגש הורוד שלי? ברוקולי וכרובית, יופי, כנראה שגם
לטבח פה יש חוש הומור קצת סוטה. אולי הוא נשוי למעצבת.
כבר שנתיים אני באה לפה פעם בכמה חודשים, יושבת בחדר ההמתנה
שתמיד ריק מאנשים (כי למה בתכל'ס אפשר לחכות בבית לווינשטיין),
ואז אני בורחת לחדר אוכל הורוד הזה. מתעסקת בסכו"ם הורוד איזה
שעה שעתיים וחוזרת הביתה. אני לא איזה חולת נפש ואין לי "פטיש"
למקומות כאלה, זה פשוט שאין לי אומץ להתמודד עם הסיבה האמיתית
שמביאה אותי לפה פעם בכמה חודשים, גם אם עברו כבר 4 שנים מאז
אותו יום מקולל...

זה קרה ביום כיפור, קצת אירוני. אומרים שביום כיפור נפתחים
השמיים, ואלוהים בכבודו ובעצמו מודד אותנו ודן אותנו לכף חובה
או לזכות. אז ביום כיפור לפני 4 שנים נפתחו השמיים, ושואב אבק
מפלצתי שאב את רני. אבל רני לא מוותר בקלות, בידיו השריריות
נאחז בכידון האופניים ונלחם כנראה נגד כוח שלא אמורים להילחם
נגדו ובטח שלא לנצח. אותו כוח עצר לרגע באמצע המאבק ולשנייה
העריץ את רני על המלחמה ועל עזות המצח, הזמן עצר במקום לשתי
דקות של הרהורים. אבל אלוהים כמו אלוהים הוא מעל לכל טעות, לכן
הוא לקח את נשמתו של רני והשאיר על הכביש את גופו כאנדרטת
זיכרון למאבק שהתרחש.

ושוב, יכול להיות שזאת רק הפרשנות שלי לסיפור.

יום כיפור כשאתה ילד מקבל משמעות שונה לגמרי. כל הרחובות
מתמלאים בסקטים, קורקינטים ואופניים- עדליאדע ענקית למשך 24
שעות. לא פלא שעד גיל 10 הייתי מתבלבלת בין יום כיפור לפורים.
אז לפני 4 שנים התארגנו כל החבר'ה לצאת למסע מטורף על האופניים
שלנו. ארזנו בקבוקי מים, שקי שינה והרבה שאריות מהמפסקת וכבר
היינו מוכנים ליציאה. רני לא היה אמור לבוא איתנו בכלל. שבוע
לפני יום כיפור הוא ריסק את האופניים שלו בחורשה, שאסור היה לו
ללכת אליה לבד, ובתור עונש אמא שלו נשבעה לו שבחיים לא תקנה לו
אופניים חדשים. אבל שבועות של אמהות פולניות והסטריות אל מול
דמעות ותחנונים של ילד- נשכחות יותר מהר מהסימנים הכחולים שעל
הרגל של רני עקב אותו יום בחורשה. יום לפני יום כיפור קנו לו
אופניים חדשים, ולא סתם אופניים - B.M.X מקצועיות. חתיכת
מתנה!!! "אתה מפנק אותו יותר מידי!" צעקה אמא של רני, ואז
הוסיפה "מתנה מהגיהנום".
עוד מושג שלמדנו לפרש קצת אחרת אחרי יום הכיפורים הזה...

אז נפגשנו כולם בשש, ויובל כמו יובל- מאחר. אז נסענו לנו מסביב
לעצמנו על הכביש כשרני מוביל עם האופניים החדשים והנוצצים שלו,
עד לשלב שבו כולנו עצרנו בצד והסתכלנו עליו- קורן מאושר נוסע
בלי ידיים. כמו מהופנטים הבטנו בו מקנאים בטירוף באופניים
המשוכללים שלו, כמו בטראנס... כמו בטראנס הגיחה המכונית
משומקום ופגעה בו, כמו בטראנס היא העיפה את רני כמו שקית
ניילון לקיבינימט.
שבוע אחר כך כשדיברו על זה בכיתה אף אחד מאיתנו לא פירט יותר
מידי. סיפרנו על התאונה יורים עובדות קרות לכל עבר, משחקים
אותה קול, הכל כרגיל, עניין של שגרה ממש, האמבולנס הגיע ולקח
אותו לבית החולים. מבפנים- היינו שבורים. כולנו זכרנו שלקח
לאמבולנס שעה וחצי להגיע, כולנו זכרנו את רני שוכב בשלולית דם
ליד אופניים מבריקים ועקומים, כולנו ניסינו להעיר את רני, לדבר
איתו, לגרום לו לפקוח את העיניים. כולנו התפללנו שלפחות יבכה
מכאב, כי זה בטוח כואב לשכב בתוך שלולית הדם של עצמך, אך
לשווא, רני לא פצה את פיו. וגם אנחנו. שבוע אחר כך בכיתה לא
אמרנו אפילו מילה אחת מיותרת, ולא בכינו מכאב למרות שזה בטוח
כואב לראות את החבר הכי טוב עף כמו ציפור ומתרסק כמו מטוס. אבל
אם רני יכול לא לבכות, אז גם אנחנו.

מהשנתיים שבאו אחר כך כולנו זוכרים בעיקר את ימי ראשון וחמישי.
בימי ראשון וחמישי בין ארבע לשש היינו הולכים לבקר את רני בבית
חולים כרמל. רני היה במצב שנקרא "תרדמת" והאסוציאציה הראשונה
שעלתה לי לראש כששמעתי את המושג "תרדמת" הייתה היפהפיה הנרדמת,
אולי בגלל זה לקחתי את כל העניין די בשלוות נפש, בגלל שאגדות
חייבות להיגמר בטוב, לא סתם בטוב, אלא באושר ועושר עד עצם היום
הזה. חוץ מזה, הייתי מנמקת לחלק ההגיוני שבי (זה שלא קיבל את
היפהפיה הנרדמת בתור הוכחה מדעית, משום מה), שהכל בטוח ויהיה
טוב, כי רני בבית חולים והמון רופאים ואחיות מטפלים בו, אז למה
שהם ישקיעו כל כך בשביל מישהו שאין לו סיכוי בכלל?

את התשובה לשאלה הזאת קיבלתי אחרי שנתיים ולא ממש אהבתי לשמוע
אותה. ביום חמישי אחד כשבאנו לבקר את רני גילינו שהעבירו אותו,
אבל לא למחלקת השיקום, העבירו אותו לבית לווינשטיין. איך אתם
מסוגלים? שאלו עינינו המבריקות את האחות שהסבירה לנו מה זה בית
לווינשטיין. והאחות המסכנה נזהרה בדבריה שכן קל היה לראות
שמבטינו נישאים אליה בהערצה וכל תקוותינו לעולם טוב, לקיומו של
הטוב שחייב לנצח, תלויים במה שתגיד. אני חושבת שזאת הייתה הפעם
האחרונה שהיינו ביחד כל החבורה. אחר כך כל אחד הלך לדרכו. יובל
עבר דירה לכפר סבא, איתי ודניאל עברו למגמת אומנות בויצ"ו ואני
נשארתי בדיוק באותו המקום, אבל לבד. הכל חזר להיות כרגיל. בלי
ימי ראשון וחמישי בבית החולים היה אפשר באמת להסתכל מהצד
ולהגיד שהחיים שלנו שבו למסלולם הרגיל. אבל רק מי שהסתכל מצד
יכול היה להגיד את זה, כי אנחנו ידענו טוב מאוד ששום דבר לא
יחזור להיות כמו שהיה. החבורה שלנו התפרקה לגמרי, כי כבר לא
יכולנו להסתכל אחד לשני בעיניים מבלי לראות את אותו יום כיפור
מקולל, מבלי לראות את רני שנמצא במבט של כל אחד מאיתנו. רני
הפך להיות הסמל של החבורה שלנו, מה שייחד אותנו, כי רק אנחנו
היינו שם. אבל בסופו של דבר כאב לנו מידי להיזכר בזה, לדבר על
זה, וזה תמיד היה שם כשהיינו נפגשים כולם.

פעם בכמה חודשים הייתי נוסעת לבית לווינשטיין במטרה לראות את
רני, אבל המטרה הזאת תמיד התחלפה בפחד לגבי המצב שלו. הוא כבר
לא היה היפהפיה הנרדמת יותר, הוא היה אתר הנצחה למשהו שאף אחד
לא רוצה לזכור, אבל לא יכול לשכוח. בפעם הראשונה שנסעתי לשם
היו בי הרבה פחות פחדים והתלבטויות. הגעתי לכניסה והכל היה
ירוק. דשא, עצים, שיחים מטפסים. כאילו בטעות הגעתי לאיזה כפר
נופש מפנק, והרי על חדר האוכל כבר הספקתי לספר.
כולנו נסענו לבקר את רני בבית לווינשטיין, אבל אף פעם לא ביחד.
כולנו באנו מתוך תקווה לבקר את רני החולה - כי רק חולים נמצאים
בבית חולים, אבל עוד מעט הוא יבריא והכל יחזור להיות כמו קודם.
כשאתה מגיע לבית לווינשטיין אתה מבין ששום דבר בשביל אף אחד
מהאנשים פה לא יחזור להיות כמו קודם. רני לא פה בנופש מפנק, גם
לא כאן עד שיבריא. רני לא יבריא ושום דבר לא יחזור להיות כמו
פעם. אני חושבת שזאת הייתה הסיבה שלא היינו נוסעים לכאן ביחד.
אף אחד לא רצה לקרוא את התשובות האלה שהיו כתובות לכולנו על
הפרצוף, כולנו העדפנו להדחיק עד כמה שאפשר ולא לבכות, כי גם
רני לא בוכה ואנחנו ילדים גדולים עכשיו.

לפני כמה חודשים נתקלתי כאן ביובל אחרי תקופה ארוכה שלא ראיתי
אותו. הלכנו אחד מול השני במסדרון של בית לווינשטיין והשפלנו
את המבט עד שכבר היינו רחוקים אחד מהשני. אפילו לא שלום של
מבוכה, כלום. כל כך רציתי לחבק את יובל ולשאול אותו איך בכפר
סבא, כל כך רציתי ללחוש לו בשקט אם גם אצלו עצוב כמו אצלי,
רציתי בשקט לבכות לתוך הכתף שלו בלי שאף אחד יראה, פשוט להישבר
כמו שלא העזתי לעשות לפני כן, אבל ידעתי שזה אסור. אסור להישבר
ולקבל את העובדה שהמצב של רני לא משתנה כבר 4 שנים. אסור
להאמין שהילד הבלתי מנוצח על האופניים החדשים, שוכב חסר אונים
באחד מהחדרים שמעבר למסדרון.ואסור להתפרק בקול רם. אף פעם.
למרות שזה בטוח כואב להדחיק אסון כזה כל כך הרבה זמן.

וחוץ מזה, אם רני יכול לא לבכות - אז גם אני.