1.
השחר חסר התועלת מצא אותך נשען על פינת רחוב נטושה, בראשו
מחשבה לפני שאמר אותה: "חיית יותר מן הלילה". ורצית לומר לו:
"הלילות דומים לגלים כחולים כהים, מלאים בגאווה וכבדי-פסגות
ועמוסים בכל קולות המחאה הם נזעקים כנגד הפינוקים המתוקים,
המוכרים, בשעה שהם עמוסים בדברים לא סבירים". אבל השחר יודע כי
ללילות יש מנהג לחלק מתנות וסירובים מסתוריים: הם נותנים דברים
ללא תמורה, ומונעים אחרים ללא סיבה, וגודשים בהנאות את חצי
הכדור החשוך. "לילות מתנהגים כך, אני אומר לך" אמר לך השחר,
והתנועה הגלית של אותו הלילה השאירה לך רק את הקרעים והדברים
הקטנים חסרי סיכוי: כמה חברים שנואים לשוחח עמם, מוזיקה
לחלומות ועישון של אפר מר - דברים בהם אין ללבך הרעב כל שימוש.
אבל הגל הגדול של הרבה לילות הוא שהביא אותך לנקודה הזאת, וגם
מילים, איזה שהן מילים שנזרקו וגררו עמן את צחוקך, ואולי גם
משפט אחרון שאמרת: "היית יפה כל-כך כשהעצלות נגלתה בכל כתליך,
למשל כשסיימנו לשוחח וכבר שכחת את המילים".
השחר מנפץ את החושך וזורה את רסיסיו על כל המדרכות, ודווקא
במדרכה של הרחוב הנטוש ביותר בעירי, שם אני עומד, הוא מתעכב.
הוא מזכיר לי בעצבותו את הפרופיל שלך המתרחק, את הצלילים
שהצטרפותם יוצרת את שמך, את הזווית של חיוכך: כל הצעצועים
המהוללים שהשארת לי לשחק בהם. כל לילה אני מאבד אותם והשחר
מוצא לי אותם, ושוב אני משליך אותם אל הכלבים חסרי-הבית, או
הכוכבים התועים המנסים להאט את השחר, ושוב הוא מחזיר לי אותם,
את חייך הכהים והעשירים... "את חיית יותר מן הלילה והשחר
יחדיו, אני חייב לשוב אליך בדרך כלשהי". אני מניח בצד את
הצעצועים הללו שהשארת לי ומבקש לסחור בהם, לבקש תמורתם את מבטך
הנסתר ואת חיוכך האמיתי, שהוא בודד ומבוים, החיוך שרק המראה
הקרה שלך מכירה.
2.
איך אני יכול לאחוז בך? אני מציע לך רחובות כחושים, שקיעות
נואשות ואת הירח של הפרברים המשוננים. אני מציע לך את המרירות
של גבר, שהתבונן שנים ארוכות בלבנה הגלמודה. אני מציע לך את
אבותיי, גברים מתים שהפכו רוחות-רפאים של ברונזה: אבי-אבי
המזוקן שנרצח בספר של בואנוס איירס, שני כדורים נקבו את
ריאותיו וחיילים עטפו את גופתו והחביאו אותה בין הרבה פרות;
וסבי-אמי שכשהיה רק בן עשרים וארבע עמד בראש הסתערות של שלוש
מאות גברים בפרו מול צבא המדינה, ועתה הם שלוש מאות
רוחות-רפאים על סוסים שקופים בשדות פרו. אני מציע לך כל רעיון
שתוכלי למצוא באחד מספרי, כל גבריות או הומור שתוכלי למצוא
בדפי חיי או ברחובות של שירתי. אני מציע לך את הנאמנות של גבר
שמעולם לא היה נאמן. אני מציע לך את הגרעין האמיתי שלי ששמרתי
איכשהו, אשר סוחר אבל לא בחלומות, אשר נוגע וננגע אבל בלי קשר
לזמן, אשר הוא לב שלא עוסק בהנאה, במצוקה או במילים. אני מציע
לך את הזיכרון של ורד צהוב הנראה בשקיעה, שנים לפני שנולדת.
אני מציע לך הסברים שהסברת ותיאוריות שבנית על עצמך ורק אני
זוכר, וחדשות מפתיעות ואותנטיות ביחס לעצמך.
אני יכול לתת לך את בדידותי, את האפלה שלי, את הרעב של לבי;
במקום זאת אני מנסה לשחד אותך עם אי-הוודאות, עם הסכנה, עם
התבוסה.
3.
אני: הגולגולת, הלב הסודי, הדרכים האי-נראות של הדם, התעלות של
החלום והשינה, השער הזה, הקרביים, העורף, השלד. אני הדברים
הללו. ואף כי זה בלתי ייאמן, אני גם כן הזיכרון של חרב אחת
נשלפת ושל שמש מערב גלמודה הצוללת אל הים ומתפזרת בזהב,
בצלליות, באין. אני הוא זה שראה ראשון את חרטומי האוניות מן
הנמל, אני הספרים הנקראים על-פה בבתים ובשווקים המודפסים על
נייר וקלפים כדי לנצח את יגיעת הזמן. אני זה שקינא לאלו אשר
כבר מתו.
נדיר יותר להיות האדם אשר שזר חיים במילים בחדר אחד של בית
אחד.
4.
לא חשכה ולא כאוס. החשכה דורשת עיניים פקוחות לראות, כמו הקול
והשקט אשר דורשים את השמיעה, והכאוס דורש עיניים עצומות לא
לראות, כמו הראי אשר בשברונו הופך צורה אחת בודדה, מיוחדת,
להרבה צורות מוכרות, מנצנצות, סרות-טעם. לא מרחב ולא זמן.
אפילו לא נצח אחד המאפשר את השקט הפנימי של הלילה הראשון של
הזמן, שהוא תמיד נצחי. כי בנהר הגדול של הראקליטוס האפל, שאת
מהלכו שאין להשיב לאחור לא ניחשתי, העבר זורם תמיד אל עבר
העתיד, והשכחה זורמת תמיד אל עבר השכחה. על-כן אני אומר הביאו
לי קודם כל דבר מה חי וקיים, שכבר סובל ומתחנן ומתייסר. אחר-כך
תקריאו לי היסטוריה אוניברסלית.
עכשיו.
5.
בנצח רק דבר אחד אין: שכחה. אלוהים כותב בצופן אל תוך זיכרונו
הנבואי את כל הירחים שיהיו ואת אלו שכבר היו, בזמן שהוא צופה
בשקט בהשתנות המתכות והפחם. פניו נטשו זה מכבר את המראות
המפזרות אלפי בבואות תחת השמש, והוא לוחש לעצמו ואל השמיים
המתרחקים: "מה-שהיה הוא שיהיה ומה-שנעשה הוא שייעשה". והיקום
הוא קריסטל מנופץ לרסיסים, אינסוף רסיסים של זיכרונות שונים
המתפצלים בפרוזדורי מבוך ארוכים ומייגעים, כל אחד מהם כמעט חסר
סוף ורק בקצהו שער הנסגר לקול צעדי האלוהים.
בצד השני של השקיעה, במקום בו קינות חוזרות ונשמעות כמו מנטרה
בין החורבות לשדות השרופים, אפשר לראות נפילים מסתוריים, בני
האלוהים האבודים מבראשית, והם בורקים בהוד, נעלמים וכמעט
נשכחים.
6.
איש לא הזיל דמעה מעיניו ואיש גם לא קם במחאה כשרעמה ההכרזה על
גדולת האלוהים אשר באירוניה מופלאה העניק לי ברגע אחד את
הספרים ואת הלילה. וכך הייתי לאדם הגר בעיר של ספרים ובבעלותו
זוג עיניים ריקות מאור היכולות להתענג על הקריאה רק בספריות
חלומותיו. ופסוקים רבים מן השירים שלא שיננתי, מהם קלי-ערך
ומהם רבי-ערך, נשרפו באש תשוקתו הבוערת של האלוהים אל השחר
שלו, הרחק מן השחר שלי. ולשווא חולפים ימי מאז בתוך ספריו
האינסופיים, שהם קשים ומייגעים יותר מכל כתבי-היד השרופים של
ספרית אלכסנדריה.
היסטוריון יווני סיפר על מלך אשר מת ברעב ובצמא בין המעיינות
ועצי הבוסתן של חצר ארמונו, ואני נואש חסר דרך בין קווי האופק
התוחמים את הספרייה העיוורת הזאת, של חיי, אובד בבטנה העמוקה
והרחבה; אני נתקל כל הזמן בקירות העמוסים המציעים לי
אנציקלופדיות ואטלסים, ספרי קודש של מזרח ומערב, ספרי היסטוריה
עם יובלות ושושלות, ספרי מדע חדשים אודות הקוסמוס ותיאורים
ישנים של קוסמוגוניות. ועוד לפני שקראתי אחד מהם, אני יודע כי
כולם מלאים בגאוותנות המוכרת של הבל הפה. אני משליך צל איטי על
הספרים הרדומים, חוקר ביניהם בעזרת מקל הליכה הססן המתקשה
להחליט על דרכו, וכשעוצמים עלי הדמדומים הנבובים אני נזכר כי
פעם, כמה רחוק הזמן, דימיתי בתוך שיר את גן-העדן לספריה.
מישהו אשר איש לא מעז לכנותו בשמו, אבל אני יודע כי הוא
יד-המקרה, תכנן את המסדרונות המתעקלים והצרים הללו ומושל בכל
הספרים הנכתבים, ובלילות המטושטשים אני צללית העוקבת אחר קול
צעדיו בין שורות המדפים; הוא שב מנדודים ארוכים בין הגלריות
האיטיות של האדמה, ומבטו האי-נראה מעיר בי חרדה עצלה ואימה
קדושה, עד שלפתע נולדת בי וודאות אחת: אני הוא האחר, אני המת,
זה סופי - אמשיך לפסוע מגשש בין אותם מעברים ובין אותם המדפים
כל הימים.
שניים יכלו לכתוב את השיר הזה, אני יודע: בורחס הדמות, שבאה
בין אנשים רבים באולמות הרועשים, או בורחס הצללית הבודדה
והעיוורת המכירה היטב את עומק ספרייתה; אבל מה חשיבות המילים
הללו שאני נותן על הדף? מה משמעות השם אשר ניתן לי, אם גם הוא
אי-נראה ומכווץ כמו קללה? קבלו אותי או נדו אותי, קראו לי
בורחס או בורחס, רק אני רואה את העולם הזה, שהוא יקר ומיותר,
איך צורתו נפגמת יום יום כמו בשל הפסקת חשמל פתאומית, ועכשיו
אפר חיוור מתגנב אל תוך חלומותי, מעיד על שינה או שכחה.
7.
המטאפורות ממלאות את אלף ואחד הלילות והופכות את הקריאה ביניהם
למבוך של מראות: אלו חוטי הרקמה הסבוכים שתי-וערב במרבד, והנהר
אשר אינו ים ועל כן הוא מאיץ כל הזמן את מהלכו, והמדבר הריק
שהוא המבוך האמיתי, והחלום החוזר והמפה הבלתי-אפשרית של אותו
חבל-ארץ בלתי מוגדר אשר לשטחו אין גבול בדמיון, הזמן. והאהבה
אשר נולדת תמיד מן הדימוי פורחת בין המטאפורות הללו, כמו גם
השנאה.
המטאפורה של המפה הבלתי-אפשרית של הזמן רומזת לאבסורד החבוי
בכל ניסיון אנושי למדוד ולסדר את הדברים, למשל את השינוי
ההדרגתי בגודל הצלליות לפנות ערב, את הבליה המתמדת של השיש ואת
קצב חילופי הדורות בנצח. ומתוך הניסיון מתארגנים כל הדברים
משני עברי מתרס כצמדים של ניגודים: קול והד, שיבה ועזיבה, אין
ואינסוף, נצח ושכחה, זיכרון וסליחה, גבר ואישה, עולמות של כסף
לבן ועולמות של זהב אדום ונדודי השינה הארוכים של גרמי
השמיים.
המטאפורה של המרבד מציגה לראווה תוהו-ובוהו של צבעים ושל חוטים
ארוכים ומסובכים חסרי-אחריות הנשלטים על-ידי יד המקרה ותחושה
של סחרחורת. אבל כאשר מתעוררים אל תוך החלום המקביל, שהוא
היקום, מגלים כי סדר נסתר אוחז בחוטי הבד, כמו הספר של הלילות
אשר עשוי כולו צפנים והרגלים: שבעה אחים יוצאים לשבעה מסעות
וחוזרים נשואים לשבע אחיות, שלושה דגי זהב מעניקים שלוש
משאלות, האוהב הזר והאהובה בעלת השער השחור כמו הלילה של
הלילות נפגשים שלוש פעמים ונפרדים שלוש פעמים ולבסוף מתאחדים
בשלושה חדרים במשך שלושה לילות רצופים, שלושת הווזירים נענשים
בשל שלוש עבירות בשלושה עונשים; ומעל לכל הצופן הראשון והאחרון
של ריבון העולם, אשר נוכח ולא נוכח בלילות - האחד.
המטאפורה של החלום ללא שינה נולדה מן הפרדוקסים של זינון ומן
המנוחה שאחרי שעטת קרבות הפרסים, כאשר באוהלים מאובקים נולדו
בלב הלוחמים הזיות על הבוסתנים המכושפים של המזרח, על תסיסת
הענבים, ועל הטרקלינים המוצנעים המלאים נשים הנאבקות בעזרת
רעלות בהצטברות האבק על העור האנושי. וכך בחום היום התברר איך
חלום יכול להתפרק לתוך חלום אחר, ואז אל תוך חלום נוסף, ושוב
לחלומות אחרים, עד שנארגים יחדיו כל מבוכי השווא הרבים. וברגע
של היסח דעת, כשהתקרב סוף אלף ואחד הלילות, המלכה מתחילה לספר
למלך את ההיסטוריה של שניהם, שראשיתה בבגידת הנשים עם העבדים,
וקטילת הבתולות, והסיפורים הרבים שנולדו מתוך פחד הלילות; וכך
חוזר הסיפור להתחלה, שוב ושוב, אחרי ששניהם כבר שכחו, ופתאום
המלך זועם על קנאות כפילו, ופתאום שניהם נרגשים מאומץ-לבה של
שהראזאד, ופתאום הם ילדים נפעמים מול ניסי המכשפים, לא זוכרים
איה כס מלכותם ומכמה שעות מורכבת האפלה, וממשיכים בערות ושינה
מלאי חלומות, לילה לילה; וכך הספר הנמצא בתוך עצמו מוליד מבוך
שאין דרך להגיע אל סופו, על-אף שפתרונו ידוע.
המטאפורה של הנהר משחררת מתוך המים הרבים את האבנים הנוצצות של
הערבים אשר פוזרו על-ידי מלחים וסוחרים בין כל קצוות
האוקיינוסים ובין אלף ואחת השפות. והדימויים, שהם קסמי הערבית
של טרם-האיסלאם, מגמישים את גופה של בת המשנה המספרת ואת גופו
של המלך המאזין ואת גופם של גיבורי הסיפורים, וברגע אחד של
צלילות מתגלה כי קמיע כל-יכול אפשר שיהיה בו בזמן גם עבד: כמו
הדמות המסתורית הכלואה בבקבוק נחושת הסגור בחותמו של הסולטאן
שלמה; או הידיים הנשטפות באפר ומתנקות מקמטי השנים; או המסעות
של סימבאד, אותו אודיסאו אשר צימאון הרפתקאותיו דחק אפילו באל
האחד, הגיבור המסתורי ביותר של כל הספרים; או מנורת הקסמים רגע
לפני שהתגלתה; או הקוף שגילה להפתעתו באמצע משחק שחמט כי הוא
אדם; או המלך מוכה הצרעת; או הר המגנט אשר כיוון את הספינה בים
בבטחה במשך שבועות ואז ניפץ אותה אל תוך סלעיו; או השייח'
והצבייה; או היקום השופע צורות משונות כמו עננים הכפופות לצו
הגורל או ליד המקרה, עד שמתגלה לקורא כי שניהם בדיוק אותו
הדבר; או הקבצן שיכול היה להיות מלאך והמערה הנפתחת לצליל שמה;
או שבועת המלך להסגיר את מלכתו לילה לילה לדין החרב.
הערבים אמרו כי אדם אינו יכול לעבור לקרוא בספרים אחרים, אף לא
בקוראן, לאחר שהסתיימו הלילות, כי הלילות הם הזמן כולו, ולזמן
אין יכולת לישון; ועל-כן, קורא יקר, כאשר תפתח מחר, בלילה האלף
ושניים, ספר חדש, מיד ימות היום ותיפול עליך שינה והמלכה
שהראזאד תתייצב עם העלטה לצד מיטתך, מקבלת על עצמה סיכונים
עצומים בשם כל בנות המוסלמים; היא תספר לך את ההיסטוריה שלך,
ומעט לפני לכתה תלחש לך אזהרות מפני פתיחת ספרים נוספים,
ותסביר כי מקובל בין הערבים לומר שחסיד הוא אדם אשר אינו מונה
את המחר בין ימי חייו, מנסה לקנות לעצמה בחיוכים מנוחה ממלאכת
סיפור הסיפורים.
ויהיה עליך לומר לה, קורא יקר, מילים של לילה אחרון, כדי שתוכל
גם היא לישון: "את יכולה להתרוקן ממחרוזת סיפוריך, שהראזאד,
המכשפים את המלך וקונים מחדש את בתולייך לילה אחר לילה; את
יכולה להפסיק להתכונן ללילה הבא, ולהשקיט את הלחשים שלמדת
בילדותך, עד שתיפול עליהם תרדמה. המלך המאושר, שהריאר, כבר
נמלא שינה, ואחותך, דינאזאד הקטנה, כבר הלכה לחדרה, ואלף לילה
ועוד לילה חלפו. ועתה, אחרי שאלף ימים תרת בכל ספריות זיכרונך
אחר סיפורי ההיסטוריה של הערבים והתייעצת עם דינאזאד ועם כל
הג'ינים הטובים שבבטנך על עלילות החליף הארון אל-רשיד ועוזרו
ג'עפר אל-ברמכי, הגיע הזמן לכנס את כל אגדות הערבים בספר, לא
לגרוע ולא להוסיף, ולהתרחק מספריות הספרים החתומים. הגיע הזמן
להתרוקן מן הצורך במילים ולהיכנע לעייפות הכשפים, עד שתבוא עלי
ועליך השינה הטובה המצילה כל אדם מעצמו ומניחה אותו לילה לילה
בידי אויביו, אוהביו ואלוהיו".
8.
במרחק, למטה מכוכב, ציוץ ציפורים. צלליתה מתארכת עכשיו על
המדרכה בין שני פנסי רחוב והזמיר לא יודע כי צליל קולו כמעט
מנחם אותה כשהיא מתבוננת ורואה איך לבנה חדשה, עדיין לא פגומה,
עוברת בין שני בניינים נמוכים.
שמונה שירים מתורגמים של חורחה לואיס בורחס