אי שם בהרים הלבנים בארץ האגמים
גדל פרח שרק אני מכיר.
רועה עיזים לקח אותי גבוה למצוק
והראה לי היכן הוא גדל.
אנשי ההרים מכינים ממנו תה מיוחד
שמרפא כל מחלה.

אל הכפר מגיע עכשיו כביש
ואולי יום אחד יבנו כאן מלון
כדי שיהיה יותר נוח לכבוש את ההר.

אנשי ההרים באים לכאן כל שנה, בקיץ.
אחרי מסע בן 7 ימים עם העיזים והפרדות,
הם מקימים אוהל כהה, מתוח מעל גדר אבנים,
ושטיחים מפוזרים בו, כדי לכסות את האדמה.
הם אוכלים גבינה ויוגורט ולחם וקצת ירקות.

בעיר ליד הכפר,
לאט לאט נסגרות כל המאפיות הקטנות,
והירקות והפירות מגיעים במשאיות קירור גדולות,
אי שם מהדרום, שם יש כח עבודה זול יותר.

אחרי שהראה לי את הפרח המיוחד,
רועה העיזים לקח אותי לאוהל החם,
כי קר וגשום בחוץ,
ונתן לי שמיכות להתעטף בהן,
וחלק איתי את ארוחת הערב שלו.

בעיר בונים עכשיו עוד בתי דירות גדולים
כדי לקלוט עוד אנשים שבאים לעבוד
בשביל אנשים שהם לא מכירים.

למה פרחים מיוחדים כבר לא גדלים בהרים?
למה רועים כבר לא גרים באוהלים?
למה אנשים כבר לא מחייכים?

(2004 על פסגת ההר הסודי שלי. תורכיה.)