הסדר מתקרב וצריך להתחיל ולהתארגן. לא, אין היא מתכוונת לסדר
פסח שהוא סוגייה בפני עצמה אלא לסדר שעורכים לפני הפסח. אין
זו מן התקופות הנעימות בחייה. הפעם החליטה להתחיל דווקא מן
הבלגאן.  אולי מתוך שידעה שחדרי המגורים וחדרי השינה איך שהוא
יסדרו את עצמם, אבל חדר העבודה והמחסן יישארו לעולם גדושי
אוצרות. אם לא תתחיל לפנות כמה מהם, לא יהיה מקום לחדשים.

לקחה יומיים חופש, ועתה היא רובצת בינות לערמות ניירות, ספרים
ארגזים ריקים. ממיינת, משליכה. הייתה רוצה לזרוק יותר, אבל
מתקשה, הרגל משונה משנים. אילו היה לידה, הייתה יכולה להתפטר
מכמה מיותרים. עכשיו היא נאחזת בשאריות, כאילו אלה הם חייה.
כשרוב הניירות שוב סדורים ערומים ערמות ומתויקים, התפנתה אל
הספרים. מנערת כל ספר, מנגבת במטלית לחה, מדפדפת בין דפיו
ומניחה במקומו הראוי לו, על פי נושא וגודל.

ידיה הנוגעות ב"חבורת הטבעת". מעלות רגשות עמומים, ומעט רגשי
אשם. משם מרפרפות ידיה על "שני המגדלים" ומשם אל "שובו של
המלך"  כבר מזמן היו אמורים יצירותיו של טולקין לחזור לכור
מחצבתם ועדיין הם אצלה. ניערה את "שובו של המלך" בעוצמה, כאילו
למחוק את מה שעומד מאחוריו והנה מכריכת הספר נוטפת פתקית קטנה
צהובה מזוקן. הרימה את הפתקית בחושבה שזה איזו חשבון חשמל ישן,
אבל כתב היד מוכר .

"היי יקירה,

אני יודעת שאת תמיד שוכחת להחזיר ספרים שהשאלת. אבל אם תזכרי,
תמיד תדעי שאני כאן, מחכה עדיין לשובו של המלך וחבריו.

                                           שלך בידידות
סילבי  
                                             אפריל 1991"

הפכה בפתקית , ושבה וקראה בתוכה.

עכשיו ערמת הספרים  יתומה על הרצפה, אוחזת בשלישיה כאילו הם
תינוקות בני יומן, נושאת אותם עמה אל המטבח, שופתת קומקום,
מדליקה סיגריה. ניגשת לטלפון, וחוזרת על עקבותיה. השד יודע
היכן סילבי היום.  בטח החליפה דירה בפעם המי יודע כמה. ומה עם
אלי? הכאב ברום הבטן מתעורר. אוי אלינקה, מה אתה עושה היום  עם
סילביה? יכול להיות שהם בכלל...

שבה ואחזה בספרים החזירה אותם לחדר העבודה. אולי מוטב להם
שיישארו קבורים יחד עם כל הספרים האחרים? אך אינה יכולה
להתעלם מהפתקית הצהובה. סילביה הכירה אותה יותר מדי טוב. בטח
ידעה שיום אחד אתקשר אליה. אז למה היא מחכה? רק אחרי יומיים
נוספים של עבודה מאומצת, שיער מלבין מאבק וחדר עבודה מבריק,
חזרה שוב לשלושת הספרים.

אכן הגיע הזמן להחזיר את הגניבה לבעליה. גזל, היא מצטחקת
לעצמה. מי גזל ממי? היא נותרה עם שובו של המלך וזו עם המלך.
מדוע לעורר זאבים ישנים מתרדמתם?  אבל הספרים צורבים את
עיניה.

מצאה את מספר הטלפון של משפחת ואלרשטיין, ולאחר היסוסים חייגה


"ערב טוב, את סילביה בבקשה."
"מי מבקש?"
"את סילבי בבקשה..."
"סילבי איננה."
"מתי תשוב? זה קצת דחוף..."
"אחרת את המועד גבירתי, לפחות בשנתיים. סילבי איננה. נפטרה,
מתה, ז"ל."

טריקה.
נשארה עם האפרכסת  המתה ביד, הקול נשמע לה מוכר אבל לא לגמרי
משוכנעת. חיכתה מעט, נשמה עמוק ושוב התקשרה.
"משפחת ואלרשטיין?"
"כן, כאן משפחת ואלרשטיין."
"אפשר לדבר עם אלי?"
"אלי מדבר."
"כאן אורנה."
הפעם הקו חי ונושם והאיש מהעבר השני ממתין.
רצתה לטרוק את הטלפון בפניו, כמו אז אחרי המלחמה כשהודיע לה
בטלפון שהוא נוטשה לטובת סילבי. אבל, היא שוב לבד. הילדים
משוטטים להם בארצות ניכר. אין סיכוי שיגיעו לפסח, אולי  תקבל
דרישת שלום באיי-מייל.

המלחמה ההיא. הרסה לא רק כמה בניינים פה ושם, עקרה תריסים,
שיבשה אורחות חיים. במלחמה ההיא הכניסה לחייה, חברה - פליטת
מלחמה שברחה מאזור א', וכשהכל נגמר יצאה את ביתה  שלובת זרוע
עם בעלה, לשעבר. להחזיר אותו בחזרה לתוך חייה? לזכר הימים
ההם?

"אלי, התחילה, "מצאתי בחדר העבודה שלי את טולקין שהיה שייך
לסילבי. רוצה אותו בחזרה?"
"ומה שלומך את?"  

"אני?..."