א.
יואב עמד, אגרופיו קפוצים, נושם ונושף בקולניות, עיניו
מצומצמות- מביטות בדמותו המשתקפת במראה בעוד ליבו פועם בחוסר
קצב שפחד לרגע או אולי קיווה שיפסיק לפעום לגמרי.
הוא הסיט מבטו מהמראה, ים היתה שכובה על הריצפה, לידה מנורת
הלילה שקנתה לו אך לפני חודשים ספורים, שבורה ואורה עוד
מהבהב.
נשימתה הייתה שטחית ואיטית, וליד עורה הבהיר סימן האגרוף על
לחייה בלט באור ניאון.
הוא הסיט מבטו ממנה וחזר והביט בבואתו שהשתקפה במראה ונדהם
לראות את פניו, לחייו הסמוקות מכעס, ושפתיו הקפוצות - כולם
זועקים שינאה. הוא השפיל מבטו, אמותיו היו מלאות שריטות זבות
דם.
רק לפני חמש דקות חדרו רעש כל כך, עכשיו, שקט מצמרר התפשט כענן
וצרח באוזניו כמו רוח משתוללת, מכה בעצים וחלונות.
הוא צעד לאט לעברה ורכן. הוא כל כך אוהב אותה, חשב לעצמו, מלטף
קלות את הלחי החמה, נרטב קלות מהדמעות שלפני דקה מילאו את
עיניה. הוא הביט בפנים העדינות, השבריריות.
הוא כל כך שונא אותה, חשב, בוהה בדם הניגר מהחתך שנבקע בשפתיה
המלאות, הורודות. הוא כל כך שונא אותה על שאילצה אותו להתמודד
עם האמת שאף פעם לא רצה לראות, הוא כל כך שנא אותה על שאילצה
לדעת את מה שהתאמץ כל כך לשכוח.
ים מיצמצה בעיניה, ובפותחה את עיניה החדר סביבה היה מטושטש,
אוסף של צורות לא ברורות ולא מוגדרות, היא פתחה את פיה קלות
וניסתה לנשום עמוק, אך הריאות דקרו אותה בכאב חד, כמו מאות
מחטים, היא ליקקה את שפתיה וטעם של דם מילא את פיה.
גל של בחילה גאה עליה. "מה קורה לי?", חשבה, אך המחשבה הייתה
מטושטשת כמו הצורות מסביבה, היא החוירה ושוב הרגישה כאילו החדר
מסתובב סביבה.
קול קטן של כאב נפלט מבין שפתיה ויד מרגיעה ליטפה את מצחה.
היא אפילו לא ניסתה לראות מיהי אותה דמות מלטפת. היא עצמה
עיניה ונרדמה או אולי שוב איבדה את ההכרה, יואב לא ידע להגיד.
חייה השבריריים והעדינים היו עטופים בידיו והוא לא ידע מה
לעשות.
מגע קריר של מגבת לחה המנגבת את פניה הקיץ את ים משנתה. בשניה
הראשונה לא העזה לפקוח את עיניה, היא לא ידעה מה תראה שם.
כשהחליטה לפקוח אותן ולאחר שראייתה המטושטשת התמקדה ראתה את
גיא רכון מעליה, בעיניו ניכר ריכוז והוא ניקה את פניה בעדינות
שלא ראתה בו בעבר.
היא הביטה בו ועוד לא יכלה למקד את מחשבותיה, שהשתוללו בתוך
ראשה. שאלות על שאלות ללא תשובות- עוד זמן מה לאחר שהתמקד
מבטה.
גיא הביט בעיניה, מופתע לרגע שהתעוררה, פחד בעיניה ובכל גופה.
עדיין היה לילה אך זריחה כבר החלה לתת סימניה בשמיים
השחורים, מכוסי הכוכבים. פתאום בהלה, קפצה, והבנה חדרה
למחשבותיה. ים קפצה ממקומה אך מיהרה להתחרט על זה כשסחרחורת
אדירה השתלטה עליה.
גיא ניסה להרגיעה, השכיב אותה בחזרה. היא לא יכלה לדבר, הרגישה
שגרונה ניחר, היא לא רצתה לדבר, פחדה ממה שיצא, מהמילים
שהיא עלולה לאמר.
נשימתה הייתה כבדה, "זה בסדר, תירגעי", ניסה גיא למצוא את
המילים שירגיעו את נפשה הקודחת, ממשיך ללטף את פניה במגבת,
לנקות את שאריות הדם הקרוש, ואת הכאב שלא ידע איך להרגיעו.
"לא לחשוב..." אמרה לעצמה, בוהה בתיקרת החדר הלבנה, לא הפנתה
מבטה ימינה או שמאלה, נאבקת להסדיר את נשימתה הכבדה.
לבסוף, מותשת מהמאמץ נרדמה שוב, לתוך שינה שחורה תלושה
מהמציאות וריקה מחלומות, היא רק רצתה לשכוח.
בפעם השלישית שפקחה את עיניה ישבה יעל על המיטה, מלטפת את ידה
ובוהה דרך החלון. גשם התדפק על הזגוגית וסערה השתוללה בחוץ,
הפעם מבטה התמקד כמעט מיד.
לחשוב עדיין לא רצתה, דחתה את הקץ. היא הסיטה את מבטה לצד
המיטה, המנורה שקנתה לו נעלמה מהשידה ודלת החדר הייתה סגורה.
"איפה המנורה?" ניסתה לשאול אך קולה היה צרוד ורק לחישה צורמת
בקעה מגרונה. מצחיק שזו הייתה שאלתה הראשונה אחרי לילה שלם בו
חזרה ואיבדה את הכרתה לסירוגין.
יעל קפצה ממקומה, מביטה בעיניים דומעות בים. היא ליטפה את
לחייה, ממש ריפרפה, כאילו פחדה להכאיב לה "התעוררת" ציינה את
הברור בלא לדעת מה לאמר, ים חייכה קלות והינהנה בראשה.
היא נשענה על ידיה והתרוממה, כאב עמום עוד הימהם בצלעותיה, היא
הביטה סביבה וראשה דאב. היא לפתה את מצחה. "כואב לי הראש..."
אמרה חרישית, ויעל כנשוכת נחש קפצה ממקומה, ממלמלת, "אני אביא
לך משהו" ויצאה מהחדר.
ים הביטה מסביבה, החדר היה הפוך, מהפח הציצה המנורה. היא רצתה
לשאול את עצמה כל כך הרבה, רצתה להיזכר במה שאירע אבל את ראשה
מילא ענן ערפל, והיא אפילו לא התאמצה.
היא הפנתה מבטה אל החלון הגדול, עננים שחורים מילאו את השמיים
ורוח הצליפה בעצים, שהחלו קורסים תחת משקלה.
יעל נכנסה לחדר, כוס מים בידה וחבילת משככי כאבים בשניה, אחריה
נכנס גיא סוגר אחריו את הדלת בעדינות.
יעל חילצה כדור מהחבילה והגישה לים. היא בלעה את הכדור ולגמה
מהמים, נדמה שלא שתתה כל כך הרבה זמן. החדר היה שקט.
כל כך שקט. רק הרוח שייללה מבחוץ הפרה את הדממה בחדר. היא תהתה
למה הם שותקים וכמה שניסתה, לא הצליחה להיזכר בארועי אמש.
גיא הדליק סיגריה וצמרמורת תקפה אותה לפתע. מטפסת במעלה עמוד
השידרה ומסתיימת בעורפה, שערותיה סמרו, צמרמורת של זיכרון עמום
תקף אותה. יואב, מדליק סיגריה, מגחך. זהו. כאילו כיבו את המסך
והיא לא הצליחה להיזכר, הסכר נסגר.
הטלפון צילצל ויעל ענתה. ים הביטה בגיא, עיניו היו מושפלות
במעין בושה כשינק מהסיגריה ונשף את העשן כיורק את המילים, ששמר
בפנים ולא העז לומר. יעל מילמלה בשקט והגישה את הטלפון.
"אמא שלך".
ים לקחה את הטלפון, מביטה ביעל שנראתה כל כך מבולבלת, כל כך
חסרת אונים. ברד החל לרדת, ניטח בקירות ובחלונות.
"הלו?" מילותיה של אימה נשמעו כבליל של מילים בשפה לא מוכרת,
היא ענתה בקצרה, אמרה שהיא עייפה וניתקה את הטלפון.
שולחת את ידה לחפיסת הסיגריות על השידה ליד המיטה, הכאב העמום
בצלעותיה התחדד לרגע, והיא התקפלה, עיניה מצטמצמות בכאב.
יעל קפצה לעברה, מלטפת, מרגיעה, מסדרת את הכריות. ים נשמה
בכבדות מוציאה בידיים חלשות סיגריה מהחבילה, יעל הציתה לה.
היא שאפה. ונשפה. הקלה פשטה באבריה, העשן מלטף את הפגיעות
מבפנים.
"איפה יואב?" שאלה לאחר עוד דקות אחדות של שקט.
היא ידעה, מאחורה, איפשהו במוחה. המידע צעק אך היא עוד לא נתנה
לעצמה להקשיב.
עיניהם של יעל וגיא נפערו, והם החליפו ביניהם מבטים מבולבלים.
"אין לי מושג", גימגם גיא, כמה רצה באותו רגע שתהיה לו תשובה,
כל תשובה, כל משפט או מילה שיוכל להרגיע אותה, שתאמר לה שהכל
בסדר, שכן שום דבר לא היה בסדר.
הם חזרו לשקט, היא לא ידעה מה לחשוב, ובאוטוסטרדה של מחשבות
שהתרוצצו בראשה רק חצאי תמונות ושברי משפטים נקלטו.
בעיטה, צעקה, משהו נשבר, אגרוף - הדמעות החלו לזלוג במורד
לחייה. בהתחלה בשקט אחרי זה התייפחה ואז כבר החלה לבכות
ולזעוק.
היא לא ממש הבינה למה כל כך כואב לה בפנים אבל היא ידעה שכל מה
שהיא רוצה זה לבכות. יעל חיבקה אותה והיא הזילה דמעות על כתפה,
בוכה ובוכה ונראה שלא יהיה סוף.
לא משנה כמה דאב כל גופה, זה היה כאין וכאפס לעומת מה שהיה
בפנים. ההרגשה שליבה נמחץ, ונסחט וממשיך להיסחט עד טיפת החיים
האחרונה שבו.
גיא ישב על הכורסא , מדליק סיגריה אחרי סיגריה, לא יודע מה
לומר, לא יודע מה לעשות. לבסוף התיישב על המיטה, מלטף את שערה,
"יהיה בסדר" לחש לה, גם לעצמו.
ב.
הרחובות היו ריקים מאדם, יואב הלך, צעדיו בטוחים למרות שלא ידע
לאן הוא הולך. סערה משתוללת סביבו, הגשם הרטיב את בגדיו
ותלתליו נצמדו, רטובים לפניו.
הוא הלך. בלי תהיות והיסוסים, כאילו ידע לאן רצה ללכת - גופו
הוביל אותו, רגליו הוליכו אותו למרות שמוחו היה ריק. כל כך מלא
במידע ובילבול אך ריק לגמרי - הוא לא חשב על דבר. הוא לא ידע
מה לחשוב. מה כבר יוכל לאמר לעצמו, מה יוכל להגיד שיצדיק,
שיתרץ, יותר מזה, חשב לא חשב לעצמו, מה יוכל לאמר לה?
הוא עבר את הבדיקה הביטחונית ונכנס לבניין שבשעה זו של הבוקר
עוד היה ריק מאנשים. נכנס למעלית, לחץ על הכפתור והדלתות
נסגרו, כמו מסך. כולם יודעים מה יתרחש בסצנה הבאה, גם הוא.
את ההמשך עשה בחדר המדרגות, מטפס ועולה - לא היה מקום לעוד
מחשבה אחת במוחו. והצעקות בתוך ראשו לא נרגעו לרגע כשפרץ
בבעיטה את הדלת אמר לעצמו, "לא כולם מקבלים סוף שמח". הרוח
היכתה בפניו והגשם דקר ועקץ, שוטף את דמעותיו שלא חדלו לרדת.
השמיים נראו יותר שחורים, אם היה מושיט את ידו יכול היה לגעת
בכאב, הכל היה עד כדי כך מוחשי.
הוא צעד וכמעט לא ראה. גשם ורוח ודמעות מילאו את מבטו, הוא
נעצר, מביט למטה. כביש די ראשי, ואנשים שנראו כל כך קטנים
התרוצצו למטה, מתחבאים מתחת למטריות, נחפזים מהגשם.
מכוניות התנהלו לאיטם, אדישות לאנשים הרצים לידם. הוא נשא
עיניו לשמיים ונשם עמוק " אני כל כך מצטער" נשבר קולו והידהד
בין הבניינים.
"לא כולם מקבלים סוף שמח, לא לכולם מגיע", חשב וקפץ. |