ויש פעמים אני
שורטת עצמי
בשר בציפורן חדה,
עד זוב דמי חיי,
נשימותיי
כבדו עליי,
אהוב,
אתה מתכלה מאצלי,
כחמצן המתכלה
בבערה מתלקחת לאיטה.
כך,
כמעט בלי משים,
עד שלפתע,
כבר אינך
ואני,
לילות בימים,
טרופת געגועים,
עד אשר אף המילים הגדולות,
המופלאות,
אין בהן די לתאר את אושרי ההופך
למצוקותיי.
אז אם חמדה חיפשת לך,
לקשט בה את ימייך,
הפרד מעמי
עתה,
איני ראויה לדבר,
מזלי שפר עליי
באחת,
אך לכל ידוע
כי אין לבטוח במזל
ומה שכבר לא עשה הזמן,
אין בכוחו של איש לשנות בי,
כל כולי
נשמה אכולת שנים,
בגוף של נערה מתבגרת.
מופרעת נפשית,
אישית,
טיפשית,
לוקה בהברות,
גדושת שאלות,
בדרכים צרות אני די
מרושלת,
במבויים סתומים כבר הפכתי
מומחית,
ובבוא היום
אבקש ממך תשובה
נוקבת,
כואבת:
רק זאת מדוע לא אמרו לי -
האהבה,
בנוסף לכל,
אילמת היא
כבתחילה. |