"התעוררי... התעוררי... את שומעת אותי?..."
פקחתי את עיני. התמונה הייתה מעוותת.
"את בסדר?" הוא שאל. לא עניתי, רק הסתכלתי סביבי.
"מי אתה? איפה אני? איך הגעתי לפה?" שאלתי בעוד אני מרימה את
הראש שלי מהדשא הלח. ישבתי במרכזו של איזה פארק גדול. השמיים
היו סגולים-אדמדמים, והירח נראה מגיח מבין העצים.
הוא ניסה להרגיע אותי, אך לא נחתי לרגע. עד ש... קלטתי את
התרמיל ששכב על האדמה מספר מטרים ממני. אז הכול חזר אלי. כן,
זה התרמיל איתו יצאתי לטיול השנתי עם הכתה ה"אהובה" שלי. יצאנו
כשעוד השמש זרחה בשמיים, והכול נראה בסדר עד העצירה לארוחת
הבוקר. הלכתי בין חברי לכתה, מחפשת מקום נעים לשבת בו. בעוד
אני מסתובבת בין כולם התחלתי להרגיש את האווירה האיומה נופלת
עלי. הסתכלתי עליהם במבט שואל. עיניהם... מבטיהם החדים ננעצו
בי כפגיונות. ופיהם... מילותיהם היו חזקות, חדרו לליבי כמו
סכינים לוהטות. אילו רק ידעתי למה... אך לברר לא יכולתי, פרצתי
בבכי וברחתי משם. המילים חזרו על עצמן כמו תקליט שבור...
ושובר. לא הסתכלתי אחורה, רק המשכתי ללכת. אף אחד לא קרא לי.
אף לא אחד עצר אותי. ידעתי- הם לא אהבו אותי, אף פעם לא רצו
בנוכחותי. נידו אותי כאילו הגלו את האויב. רצתי עד שהגעתי
למקום הזה. חלשה ושבירה נפלתי. רק עכשיו קמתי, כשנער יפה תואר
יושב מולי. שיערו המלטף ועיניו הדואגות גרמו לחיוך לעלות על
פני. אך מיד נזכרתי בעוול שנגרם לי והחיוך נמחק כלא היה.
"מה קרה?" הוא שאל.
"עזוב אותי! אני רוצה להיות לבד!"
"מה?" הוא נדהם.
"אני לא צריכה את רחמיו של אף אחד! לך מכאן!" הפצרתי בו.
"אבל אני לא מבין..."
"אף אחד לא רוצה בטובתי", קטעתי אותו, "אני יודעת זאת. בטח
הורי חוגגים את המצב." ליחששתי.
"אז זה העניין...! ותגידי, מה תעשי פה? או לאן תלכי?"
"אני אסתדר איכשהו"
"איך?"
באמת איך? הרכנתי את ראשי וחשבתי. באמת איך אני אסתדר?
"אז את לא יודעת... אין לך תשובה. את יודעת למה? כי אין לך
איך! עוד אין לך ניסיון ואת לא מבינה שההורים שלך בסך הכל
רוצים בטובתך. תפסיקי לחשוב בצורה שלילית כל כך! תאמיני בעצמך,
תאהבי את עצמך, ורק אז אחרים יאהבו אותך!"
חשבתי על זה לרגע. "אני לא יכולה. זה בכלל לא ככה- מי אתה
שתבוא ותטיף לי- אתה לא מכיר אותי בכלל!"
"איך את יודעת?"
לא עניתי. לא ידעתי בעצם. הוא מכיר אותי? איך יכול להיות? הוא
סתם ממציא.
"תקשיבי, אני מכיר את המצב הזה, בבקשה תקשיבי לי- תחזרי הביתה
בגישה חיובית וטובה!"
"אני מבקשת ממך לעזוב אותי- רגליים וידיים יש לי, אני יכולה
להסתדר בכוחות עצמי!"
"ופה יש לך?"
"ברור." עניתי, לא מבינה את פשר השאלה. אני לא יודעת למה, אך
לרגע נגעו ידי בפי, כדי לוודא שזה אכן כך.
"אז תדברי עם ההורים שלך, רק כך המצב יסתדר."
"אבל..."
"לא אכפת לי איזה סיבות יש לך", הוא קטע אותי, "גם ככה אין לך
הרבה ברירות, אין לך מה לעשות בחוץ". הוא הסתובב לרגע ושלף את
הפלאפון שלו- "חייגי" הוא ציווה עלי.
יש משהו בדבריו. לקחתי את הפלאפון מידיו בהיסוס והתחלתי להקיש
בו בלי רצון, כאילו אילצו אותי- אבל בעצם זה לא היה כך. חיכיתי
לתשובה ואז הוא ענה- "הלו?" זה היה קולו של אבא, נשמע דואג
ו... אוהב.
"אבא?" עניתי בפקפוק, לפתע שמעתי קולות אנחה. דיברתי איתו מעט
והסברתי לו איפה נמצאתי.
"צדקת" חזרתי אל המלאך השומר שלי.
"אמרתי לך... העונג כולו שלי." ואז הוא התקרב והדביק לי נשיקה
על הלחי. זה היה כ"כ מתוק. ואז כשהלך, הבטיח לי שעוד ניפגש. לא
ידעתי איך, אבל האמנתי לו. הוא הלך מאחורי גבי וכשהסתובבתי
להסתכל עליו, הוא פתאום נעלם... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.