הפחד עטף את גלר, אחז בו, הוא היה קפוא, לאט לאט הוא חדר לתאי
העור שלו, משאיר אותו קפוא ומנותק משאר העולם. זה חדר עמוק
יותר, קצת לבשר, קצת לעצמות. העיניים שלו קבועות על אותו החלל.
העתיד שלו. הידיעה היא זו שדחקה אותו לקיר ואחזה בו, רגליו
תלויות בחלל האוויר. אף סיוט לא היה נורא כמו העתיד שצפן לו,
העתיד שגילתה לו המראה. חלול. ריק. הוא יכל לראות את עצמו,
להרגיש את נשמתו נשאבת למראה, נשאבת ומתפזרת כחול ברוח המנשבת.
אבל אז, שניה לפני שהחרדה חדרה לליבו, הוא נזכר. הזיכרון של
הפנים שלה היה כה מתוק, שאפילו החרדה מהכלום והחלל שמצפה לו,
אפילו החרדה הזאת נמוגה. הוא נזכר בפניה המחייכות אליו, הוא
נזכר באותו רגע. איך כשהיה איתה הרגיש כאילו כל העולם דלק
לחיוכה, ובו בזמן כבה לנוכח עוצמתה ויופייה. אותו רגע של דממה
שלווה הפיג את דממת הפחד כמו שמיכה העוטפת אותו. ובעודו מתרפק
על רכותה, שבה ופקדה אותו חולצתה האדומה. הוא נזכר איך דמה
המטפטף נספג בחולצתה. הוא נזכר במבטה האחרון, איך דרך מבטה ראה
את עתידו במראה.