"שלום" הוא קיצר. "אני הוא איש המגירות. אחראי הסדר, אם תרצי
להכליל אותי במושג".
איש המגירות היה קטן קומה, כפוף ומהיר בתנועותיו, זגוגיות
משקפיו חצצו בינו ובין העולם.
"אלי מגיעים הכל, אני בוחר מי לטוב מי לרע ובתוך המגירה מתייק,
לסדר".
"הביטי" הוא ירה ציוץ. לשמאלי עמדו שורות על שורות על שורות של
מגירות עמוקות באפרוריותן. "אגף הצער".
תוך הצצה בחצי עין עסוקה לימין, פסק "שמחה".

איש המגירות לא יכל לחדול מעבודת התיוק המייגעת, אפילו לא
להרהור - שכן רגע אחד של אי שליטה וכל המגירות יסערו.
ואז מה?
לכן הסיק- שאף על פי שהתרגל זה מכבר לעבודה האחראית (שדרשה לא
יותר מהרגל דהוי), עדיף לשמור על פס עבודה קבוע שימנע כל חלון
פורענותי.
הוא לא אוהב רוחות פרצים, ניחשתי, אך זו כבר סטיה מן העניין.

הסתכלתי לצד ימין ומצחי כאילו נתכווץ מעצמו. "אל תטרחי לתהות.
אין זמן", האיש תקתק, "אין זמן להסביר לך למה".
קיבלתי את מרות איש המגירות הקטן בדממה. פניתי על עקבותיי
והלכתי.