יום אחד אתה קם בבוקר, ומגלה שאתה גר במפעל לחלקי חילוף. לא
כמשל. באמת. אתה מנקה את הלכלוך מהעיניים, ורואה שאיפה שהיו
השירותים עד אתמול בלילה, יש עכשיו חדר מכונות. מכונת יניקה,
מכונת שיוף, מכונת שימון וניקוז, מכונת חיתוך ומכונת שתייה.
אתה מבין שהרעש הוא בעצם זה שהעיר אותך. אתה פוסע בין המכונות,
מהנהן לשלום לפועלים זרים, שמחייכים בשיני זהב (שמעולם לא פגשת
ואינך מכיר), אומר בלבך - זה הבית שלי. איך נכנסתם לפה? אבא
שלך עובר לידך עם כוס קפה ואומר - טוב שקמת, בן, תוכל להעביר
לי את התוכניות לבוכנה המשולשת שעל השולחן? ואתה מעביר. אתה
גונב מבט בשרטוטים, והם באמת של בוכנה משולשת. אבא שלך היה
תמיד נהג משאית. מה קורה פה? אתה מתמלא שאלות, ובאין תשובה
הולמת אתה מחליט לקבל את המציאות החדשה, ולזרום אתה.
יום אחד אתה קם בבוקר, ומגלה שאתה בתא רכבת. לאן היא נוסעת?
אתה לא יודע. איך הגעת אליה? לא ברור. תרצה סנדוויץ, אדון?
אולי בקבוק שתייה קרה? לא תודה. אתה מתקלף משמיכת הקבצנים שבה
ישנת, ומטייל לאורך הרכבת. בחוץ נופים יפים. לא זכורים לך
נופים כאלה. לא ראית כמותם מעולם. בלבך אתה יודע שלמקום כזה
תמיד רצית להגיע, או לפחות לעבור בו. האנשים ברכבת כולם
אדיבים, אך חסרי רמזים לגבי מי אתה ומה מעשיך פה. הרכבת חוצה
מדינות - הם מסבירים. אולי אתה עושה טיול של אחרי צבא? אולי
אתה נודד ומחפש מקום להשתקע בו. אתה מתמלא בסיפוק פואטי,
רומנטי, כשאתה מביט בנוף החולף מבעד לחלון. לאיכרים, לפרות,
להרים הירוקים, למפלים. אין שום סיבה להיאבק בדבר כזה יפה. אתה
מחליט לקבל את המציאות החדשה ולזרום אתה.
יום אחד אתה קם בבוקר, ומגלה שלא מכירים אותך. השכנים מביטים
בך במבט חשוד כשאתה נועל את הדירה ויוצא את הבניין. אתה מהנהן
לאנשים שלא מחזירים לך הנהון. אף אחד לא נכנס לחנות שלך. אנשים
לא מתייחסים אליך. אתה שואל אישה שעוברת - סליחה, את יודעת מי
אני? והיא, היא רק מחייכת ועונה במבוכה שסליחה, אבל לא. נהג
האוטובוס לא מוכן לעצור לך קצת אחרי התחנה השלישית, למרות שכל
יום הוא עושה זאת בחפץ לב. במכולת מבקשים תעודת זהות עם הצ'ק
שאתה מגיש. נמחקת מהזיכרון של כולם. איך זה קרה פתאום? לא
ברור. האם זה קרה פתאום? אולי לא. אולי מעולם לא הכרת אותם.
אולי הם רק מוכרים לך בפניהם? אולי אתה רק דמיינת שהנהג עצר לך
שם בכל בוקר, ואולי אתה בעצם דייר חדש בבניין. אין את מי לשאול
ואין לך כבר כוח נפשי לברר. כשמגיעה ארוחת הצוהריים אתה מחליט
לקבל את המצב ולצאת למצוא לך חברים חדשים.
יום אחד אתה קם בבוקר, ומגלה שאתה נכה צה"ל. האישה מופתעת שלא
שמת לב כל השנים האלה ומסבירה שאמנם אין לך גפיים, אבל אתה
יכול לחנות כמעט בכל מקום. אפילו בתל-אביב. מתחשק לך לשבור את
כל העציצים בבית, אבל אתה מתאפק. איך זה קרה (אתה מנסה לשחזר),
אך כלום לא עולה בראשך. כנראה שבצבא...
אתה כבר שחוק. אתה חולם שאתה פוחד לקום בבוקר. חלומות זוועה
טורפים את שנתך ואתה לא יודע למה לצפות כשתתעורר. בלילה שנתך
נודדת. אתה מתעורר ונרדם ומתהפך וקם ועושה סיבוב וחוזר לישון
ולא נרגע. חם לך וקר לך ואתה מזיע מפחד ומחום ומכאבים בכליות
ומגירודים ברגל ומבושה ומחמת הספק. אתה מחליף צדדים, מחליף
זוויות מחליף סיטואציות בראש מחליף מחשבות פעם טוב ופעם רע
מדי. ואז מגיע הבוקר. סוף סוף ציוצי ציפורים שנשמעים בהד בכל
הרחוב. השמיים השחורים הופכים כחולים כהים ואוטובוסים מתחילים
לנסוע. רק עכשיו הלילה הטרוף תם ואתה נרדם שמח ומותש.
יום אחד אתה קם בצהריים, ומגלה שפספסת את המסיבה בגן של הבן
הבכור שלך. אתה מתחיל לבדות תירוצים. הוא ילד קטן. הוא יקבל כל
דבר שתאמר, אבל הזיכרון המר והעלבון יהיו חקוקים בלבו לנצח.
אתה יודע כי גם לך יש את חלקת הזיכרונות הקשים שלך מהילדות
הרחוקה. וכמה שהילדות רחוקה כך, הזיכרונות יותר מנקרים בכך שהם
שם. אתה נסחף לחשוב מחשבות כעס על האבא שלך והאימא שלך והסביבה
בה גדלת והאנשים שעיצבו אותך. המפתח נשמע בחור המנעול, והבן
עומד במבט עגום בכניסה לבית. אין טעם לשקר לו. הוא הבן שלך.
אתה מספר לו איזה לילה היה לך. אבא חולה - אתה מסביר לו.
סליחה, אתה אומר ונותן חיבוק. אתה נסלח ונשכח. עד כמה שאפשר
להישכח.
יום אחד אתה קם בבוקר, ומגלה את מה שכולם כבר גילו. אתה לא
מיוחד. אין עוד אמת שצריך להגיע אליה. אתה לא תורם לעולם. אתה
לא מאוד משמעותי. אתה לא חי חיים שמחים ומלאים. אתה לא אוהב את
המשפחה שלך. המשפחה שלך לא אוהבת אותך. לא השגת הישגים מהותיים
בחייך. אנשים לא מחייכים אליך. אין לך זיכרונות ילדות להתפאר
בהם. אתה נכה, פזרן, שכחן, רומנטיקן על ריק, חרא של אבא. חצי
בנאדם. אין לך דברים להתפאר בהם. אפילו לא תכונות אופי מיוחדות
או רגילות וטובות. אתה סתם. סתם בנאדם.
למחרת אתה לא קם בבוקר. |