סדר.
כבר ניקיתי את החדר ואת הבית.
במקלחת עמדתי תחת המים החמימים. לבשתי את בגדי החג שלי, לבנים
וחלקים, מגוהצים וריחניים. שמלה לבנה פשוטה, כמו שפעם אמרתי
לאמא שרציתי.
יצאתי, יכולתי לשמוע אותם צוחקים בחדר האוכל.
נכנסתי אליו וכולם חייכו אלי ואמרו "כמה שהיא יפה" ו"איך שהיא
גדלה".

אבא התחיל לקרוא את ההגדה, וכולנו קראנו את החלקים הרגילים
שלנו. אורי קרא את הקטעים שלו בכל מיני קולות מצחיקים. ארנון
כרגיל כיפכף אותו.
מיה השתכרה קלות ואני כהרגלי (כקטנה ביותר) סירבתי לשיר את
ארבע הקושיות. כולם שרו איתי בקול.

כמה התגעגעתי אליהם!

תעביר לי בבקשה את הכרפס.

ארנון תפש את הצלחת והעביר אותה אלי.
כששלחתי את אצבעותיי כדי לקחת אותה ממנו חטפתי שוק חשמלי קל.

עיניי רטטו. למה הדברים האלו אף פעם לא אמיתיים עד הסוף???
פרצתי בבכי ונמלטתי החוצה.
מאחורי שמעתי את אבא מכבה את המפסק.
ארבעה דמויות בחדר האוכל ריצדו וכבו.
אורי ואבא נותרו לבדם ואורי לחש: "זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.
הולוגרמות זה לא זה".

הכוכבים ענו לי בהד חלש.