אני.

הרבה מחשבות אופפות אותי בכל יום.
המון שאלות שאני רוצה להשיב עליהן, ולא יכולה.
או אולי יכולה ופשוט לא רוצה?
יש לי הרבה החלטות לעשות ודברים שמטרידים אותי.

אני מתגעגעת אליו, למרות שהוא נמצא לידי.
מתגעגעת לנגיעות שלו, לצורה שהוא מעביר את הידיים שלו על העורף
שלי או על היד בצורה עדינה כזאת וממכרת.
גורמת לי לא לזוז, לקוות שזה לא ייגמר אף פעם.
בזמנו חשבתי שאני אוהבת אותו. שכנעתי את עצמי שלא. ועכשיו אני
שוב מפקפקת בזה... אולי בעצם כן?
מצד שני, הוא הידיד הכי טוב שלי וזה שאין לנו כל כך הרבה דברים
לדבר עליהם... אנחנו נהנים סתם לשכב אחד על השני בשתיקה כזאת.
זאת מין שיחת שתיקה. זאת שיחה נהדרת. אני הכי נהנית בשיחות
האלו- הן גורמות לי להרגיש מיוחדת.


הוא.

"את ממש יפה, את יודעת? " אמרתי.
היא הרימה את מבטה והעיניים שלה נצנצו - "באמת?" היא השיבה.
"באמת באמת" הנהנתי.
היא נתנה לי חיוך וחזרה להיות עסוקה במה שהייתה עסוקה ממקודם.

הייתה יושבת שם וקוראת ספר, האצבעות המושלמות האלה שלה מדפדפות
בעדינות בתוך דפי הספר הישנים.
למה שתשים לב אליי?

מאז שהכרנו השיחות שלנו היו מבוססות על שקט.
שנינו ידענו את זה.
היינו שוכבים אחד על השני- בשקט.
לא מוציאים מילה מהפה. פשוט שוכבים שם.
מידי פעם הייתי מעביר את ידי על העורף החלק שלה, או על היד
העדינה.
הייתה נרדמת תמיד אחרי זה.

תמיד נראתה לי כמו פייה שבאה אליי.
פחדתי להגיד משהו מיותר, רק שלא תברח.
פחדתי לעשות משהו שיגרום לה ללכת.
כמו פייה.
זהו זה.
בדיוק כמו פייה.


מיכאל.

לפעמים אני לא מבין אותה.
מה עובר לה בראש.
בתור אבא שלה היא אמורה להקשיב לי לפעמים, לא?

מאשימה אותי בזלזול, בחוסר הקשבה. מה היא חושבת את עצמה?

אני פשוט לא מבין אותה.


אני.

ויש גם את מיכאל...
אני לא מאמינה שהוא עשה לי את זה.
אני הייתי כנה, שפכתי את הלב, אמרתי לו הכל, כל מה שאני
מרגישה, והכל פשוט עבר מאוזן אחת לשנייה.
והוא נשאר באותה נקודה.
אני מרגישה מנוצלת, נבגדת, בעלת חוסר הערכה מפניו.
כל מה שאמרתי, הכל, הכל הוא לא שמע. לא ניסה להקשיב.
הבין רק את מה שרצה להבין.
הפך את עצמו לקורבן ופשוט זלזל בי לחלוטין.


הוא.

אבל מה אומרים לפייה?
מה אומרים לה כדי שלא תברח אף פעם, כדי שתרצה להישאר איתך?

פעם אמרתי לה שהיא פייה. היא רק חייכה וגיחכה מעט, לא לקחה
אותי ברצינות.
אבל אני באמת חושב שהיא פייה, בזכותה אני בכלל מאמין בפיות.
היא בעצמה מין קסם כזה.
יצור מושלם, לא מבין מה היא עושה איתי, מה בכלל היא מתכננת.
אולי זאת רק הפסקה מהעולם הזה שלה- של הפיות.
ובטח עוד מעט תחזור לעולם שלה. ואני אשאר בלעדיה.


היא.

אני אוהבת אותו.
זהו, החלטתי.


אולי בעצם לא? אני לא יודעת...

"אפשר להציע לכם ספל תה?" (מיכאל)

"לא תודה"  (היא והוא)