אבישג אפללו יושבת בחדר שלה וזורקת קוביות סתם על השטיח. פרץ
אלימות כבוש בהטלת הקוביות הסתמית הזו. או סתם שנאה. שום דבר
שקורה לה בחיים לא יכול להיות סתם כזה. היא סתם ילדה. זה מה
שהיא.
"דווקא בא לי לגלות את עצמי. זה נשמע, כזה. מה אני אגיד לך"
היא מדברת לעצמה. נערה חמודה שיושבת בחדר שלה ומדברת כאילו לאף
אחד.
אתמול היא אכלה וזללה בלי הכרה באיזו חתונה במשפחה של אבא
שלה. המון מאכלים מרוקאיים מסורתיים. כבש בתנור ברוטב לא חריף
מידי והמון צלוחיות קטנטנות עם ירקות ומיונז ושומר וסלק אדום,
וקציצות בשריות קשות כמו אבן, ובשר כבש לעומת זאת רך כמו שדיים
של נערה צעירה. כמו השדיים שלה.
אבא שלה תמיד אומר שאוכל צפון אפריקאי הוא שם נרדף לאוכל
ביתי, עתיר השקעה, עתיר אנרגיה, מתובלן היטב שדורש עבודת הכנה
אין סופית וזמן בישול ארוך ואיטי.. היא שונאת לשמוע את אבא
שלה.
נוברת בתוככי הזיכרונות האינסופיים של נעוריה האבודים כאילו
שהיא זקנה בת מאה..
היא שמעה בחתונה בדיחה על פולנים. כאילו הבדיחה היא על החשבון
שלה. אבל זו בסך הכל בדיחה על אמא שלה:
 "כמה פולניות יש בגן-עדן? רק אחת, כי משתיים והלאה זה כבר
גיהינום"
מביטה לצדדים לראות אם אמא שלה לא נמצאת במקרה בסביבה. ילדה
קטנה שאינה יודעת אם לצחוק או להיות עצובה. מביטה אחורה וקדימה
בזכרונותיה ובתקוותיה כדי למצוא איזשהו כיוון לחיים שלה. רואה
בכל מקום הרבה אנשים יוצאי מרוקו לבושים חליפות כמו פקידים
בבנק או כמו מלצרים. מחזיקים ביד סיגרים מרוקאיים בפוזה של
סיגרים קובניים. או נקניקיות חריפות עשויות מעיים של כבש
שקוראים להם מרגז..
מה הכי מצחיק אותה? לא כל כך שמרוקאים לובשים חליפות. אולי
קצת. יותר מצחיק אותה שמרוקאים דתיים עם מורשת, איזו מילה.
לובשים בגדים של פולנים. ועוד פולנים גויים..
"איפה אמא שלי כבר יכולה להיות? פשה קרב" היא ראתה תמונות
באושוויץ. זה נותן לה תחילת כיוון של הזהות שלה. אבל מצד שני
היא ראתה בתמונות של העליות הגדולות של שנות החמישים והשישים
גם מרוקאים עוטים לבוש חום וארוך שהיא שכחה את שמו. כמו שהם
לובשים במימונה. להדגיש את ה.. מגרדת בשער המוחלק שלה במבוכה.
אולי את המרוקאיות שלהם. מה יש להם יותר מזה? אולי כן ואולי
לא. היא לא יודעת..
"אני לא רוצה לדעת! אתה לא מבין? אני רוצה להגדיר! אני רוצה
לגעת בדברים האמיתיים של החיים!!"
היא כאילו מדברת לאבא שלה. היא רואה את אבא שלה בתוכם של כל
המרוקאים האלה. והוא בדיוק כמוהם. עושה מה שהם עושים. פעם לבוש
גלימה ונוגס שבק'ייה, פעם מדבר דברים של טעם להראות שגם הוא
בן-אדם.. אבישג כמובן צוחקת. נערה חצי מרוקאית לא יכולה לצחוק
על עצמה.
"איפה את אמא" חוטפת מהצד מנה של פריכסה שזה בכלל אוכל
טוניסאי שהמרוקאים גנבו אותו כשהטוניסאים ישנו..
"פעם ריססו אותך בדי די טי אבא?" שאלה באמת שאלה כזאת באחת
הגיחות של אבא שלה מהמשימות שלו במדינות רחוקות.
"הבישול הצפון אפריקאי הוא לא רק עניין של איכות אלא גם של
כמות" אומר תמיד אבא שלה בשפה המעודנת שלו. כאילו שהוא הפולני
שבמשפחה. כאילו שהוא נושא את מטען העצב הטעמים והרייחות. ועוד
בזמן שכל המרוקאים האחרים דיברו על דודו טופז.
"אני חושבת שאף פעם לא הרגשת באמת מרוקאי אבא. אולי אני כן.
מה אני יודעת"
ועכשיו יש לה מחויבות רגשית לייצג את הצד הפולני המתוק. הלא
מתובל. מין רגש אשמה בלתי נמנע שזו כבר ההתחלה של הפולנית שבה.
ביחוד כשאמא שלה תפסה את אחת הקריזות שלה והלכה למסע קניות.
ממש מתאים לה. אבישג יצגה את הצד הפולני של המשפחה בצעדת החיים
באושוויץ ואמא שלה בצעדת הקניות. רק לחשוב על כך.
ואז בחתונה ההיא כשאבא שלה דיבר על המטבח המרוקאי, היא זו
שדיברה על המטבח הפולני. יותר מתוך רגשי אשמה מאשר מתוך איזו
זהות עצמית.
"ומה אתם אומרים על חתיכת הנבלה הפולני הזה המגעיל של דודו
טופז?!  אני כבר לא רואה את התוכנית שלו. יש את שלום אסייג"
"בחיית זומזום הצולע. זה נוגע בזין שלי!"
"אנחנו רואים לגעת באושר"
 וכשאבישג דיברה על המטבח הפולני היא ידעה שהיא מחביאה משהו.
והרצון המודחק שלה היה לאכול דווקא זין של שור. והיא הרגישה
שהיא מדקלמת כמו ילדה קטנה במסיבת סיום בגן עם הזיכרון
האבסולוטי שלה. כמו שחקנית תאטרון שחוזרת ודשה כל ערב את שורות
המחץ הקלאסיות, המשעממות, שאין להן פואנטה. כמו הבדיחות שהיא
מנסה לספר בכיתה. ותמיד בראש שלה הן יוצאות הרבה יותר מצחיקות.

יש בה משהו אמנותי במהות הפולנית שלה. בחיים לא ראתה שחקנית
מרוקאית. הוי כמה היא גיזענית.. מה עם יעל אבוקסיס? היא הרגישה
נורא במבוכה.. אבל בטוח שאין פסנתרניות מרוקאיות. יש רק
פולניות. כמוה. אבל האם היא פסנתרנית? היא פורטת על הקלידים.
היא יודעת תווים. מה זה אומר? זה אומר שגם בדבר הזה היא לא
נגעה בדבר האמיתי..
 היא ראתה שהיא לא נגעה בדבר האמיתי בנגינה שלה אז היא הפסיקה
לנגן לאיזו תקופה ואחר כך ניגנה רק לעצמה או שניגנה לאנשים שרק
היא רואה אותם או שניגנה לחייזרים..
"פולני רצה להיהפך למרוקאי ולשם כך הלך לרופא והרופא אמר לו
שבכדי להיות מרוקאי צריך להוריד לו חצי מהמוח. הפולני התעקש  
והרופא ביצע את הניתוח. איך שהפולני מתעורר מהניתוח הוא רואה
את הרופא בוכה מאוד, שואל אותו הפולני: דוקטור, למה אתה בוכה?
עונה לו הרופא: חתכתי לך קצת יותר מידי מהמוח"
זה בכלל לא מה שהיא סיפרה.
ביקשו ממנה לעזור קצת עם האוכל בחתונה ההיא. "בשר מבשרנו את.
מרוקאית אמיתית"
"הפולני מנחם את הרופא וטופח על כתפו" אין לה מושג איך
מסיימים את הבדיחה.