הציור הזה לא יצא בידיוק מה שתיכננתי, אבל הנה הוא כאן למרות הכל.
"החורף שלנו הגיע בהינף היד שלך, מהיר ואכזרי מתמיד. היא ניגנה על פסנתר ואני
הכרתי אותך, עם קוקיות והכל, בנים כשהם נופלים...
והם אמרו שעמיר הרג את עצמו, ואני אמרתי שלא. אין סיכוי.
אתם חייבים לאהוב את ההילדות, הבחורות, החתיכות, הזקנות
שאומרות - הוא היה כל כך יפה, למה? למה למה למה הוא זחל לתוך הגיא העמוק הזה?
קדימה קוקיות, בנות וכל המלחים, קחו את הדברים שלכם ותחזיקו חזק. אמרתי תחזיקו
חזק, כי הם מסתכלים על כל צליל שלי. בוחנים כל צליל.
והם כולם ירדו לבית שלו, עושים מעצמם ליצנים ושוטים וסוג של בוגדים
בעיניי...ולי יש מחשבות, כי פשוט יש לי...מחשבות...עליו. מה יקרה לי? למה אני
אהפוך? האם תפגוש אותי במסלול ההמראה כשתורי יגיע? 6 שנים ועדיין סופרים."
זה תרגום של השיר Marianne כמו שהוא מופיע בראש שלי. מצטערת אם זה צורם
למישהו. הציור מוקדש לעמיר, אם רק היה רואה אותי עכשיו.