[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור טאוסי
/
ערפדים וניסויים

תמיד ידעתי שאני שונה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא
אהבתי את היום, או את המלאכים המעופפים שמגנים מפני הרוע. תמיד
כעסתי כשהמכשפה מתה בסוף הסיפור, שנאתי את אותו אביר שניצח את
הרשע ו"הציל" את הנסיכה, שלא ביקשה ממנו שיציל אותה אפילו.
בגיל 14 התחלתי לחשוב רק על דם. אמא אמרה שעוד מעט אני אוכל
להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות. לא ממש הבנתי על מה היא מדברת.
היא הבינה את זה וחייכה. שבועיים אחר כך יצאנו לציד, הפעם
הראשונה שאכלתי בחוץ. ואיך שאכלתי, הגבר הזה שאמא תפסה היה כל
כך טעים!!! אחרי זה כבר ידעתי איך לתפוס אותם לבד, למשוך אותם
אלייך ואז, בפינה חשוכה, לאכול. אף אחד לא יכול היה לפגוע בי,
הייתי בלתי פגיעה.
כמובן שהיו לי המון כישורים, שנוספו בעקבות שתיית דם אנוש:
יכולת הזיכרון שלי השתפרה פלאים, זכרתי כל מה שקרה מהפעם
הראשונה ששתיתי בצורה ברורה וחדה, זכרתי הכל, כל פרט, שולי ככל
שיהיה, הכושר הגופני שלי היה מוגזם, השמיעה והראייה שלי היו
מטורפות, ראיתי את הדברים אחרת לגמרי, יכולתי לראות תאים בגוף
אדם שעמד במרחק עצום ממני, חוש השמיעה המחודש נתן לי לשמוע את
תזוזת התולעים באדמה. כמובן שכל זה לא נתן לי הרבה עכשיו, במאה
העשרים ואחת, אבל אמא אומרת שפעם הערפדים היו צריכים את
הכישורים האלו כדי להמשיך לחיות.
כל כך נהניתי מהתקופה הזו, הייתי בכיתה ט', הטובה ביותר בבית
הספר, החזקה ביותר, המהירה ביותר... הנחשקת ביותר, לא הפריעו
לי הבנים שחיזרו אחריי, או הבנות שקינאו, לא הבנתי מה הם
רוצים. הייתי טובה מהם בכל כך הרבה דברים, אבל הם הקדימו אותי
בדבר אחד- ברגשות, לא היה לי מושג על מה הם מדברים. בתור
ערפדית טהורה, בת לשושלת ארוכה של ערפדים, לא היה לי מושג מהי
אהבה. עד שפגשתי את אורי.

אורי היה ערפד בדיוק כמוני, בן 16, בנם של וותיקי הערפדים,
ואחד הבחורים היפים והמושכים ביותר שראיתי אי פעם. נפגשנו באחד
הכנסים, אליהם הייתי חייבת ללכת לפי חוקיה של אמא, ומאז לא
הפסקתי לחשוב עליו, על הגוף, החיוך, העיניים ועל הפנים שלו בכל
פעם שהוא הסתכל עליי.
ספרתי לאמא איך אני מרגישה בכל פעם שהוא מסתכל עליי ובכל פעם
שאני מסתכלת עליו. היא אמרה שזה תוצאת לוואי של המשחק שנעשה
בגנים שלי, היא סיפרה לי שאני תוצר של עירוב בין הגנים שלה, של
ערפד חזק אחד ומשחק גנטי שנעשה במטרה למצוא דרך לשפר את
כישוריי הערפדים וחוזקם ובכך למנוע את הכחדתנו. היא אמרה שאחרי
שבדקו את הגנים של כל הערפדים הרשומים, הם בחרו אותה ואת אותו
ערפד, והיא בכלל לא רצתה ילד באותו הזמן, היא הייתה הרי כל כך
צעירה, רק בת 147 שנים ואל תשכחו שערפדים חיים לנצח, אם לא
הורגים אותם. הבעיה הייתה שבגיל 21,000 שנים בערך אנחנו
מפסיקים להיות פוריים . הייתי כל כך המומה, תמיד חשבתי שבאתי
כי אמא רצתה אותי, שהיא רצתה ילדה שתוכל אותה תוכל ללמד איך
להיות ערפדה טהורה, לספר לה על  הערפדים האגדיים, ללמד אותה את
הכוח ואיך לשלוט בו.   ברחתי מהבית, רצתי בלי מטרה. בסוף הגעתי
למועדון בו פגשתי את אורי, הסתכלתי מסביב, הייתי לבד, לגמרי
לגמרי לבד, בדיוק כמו שרציתי, קרסתי לתוך אחד מארונות הקבורה
שהיו שם, חלשה מהריצה ומהמחסור בדם אנושי. המקום אמור היה
להיות סגור ולכן היה לי ברור שמשהו לא בסדר. כששמעתי צעדים
חרישיים בתוך המועדון, רציתי לראות מי זה הפולש שנצא במועדון,
אבל הייתי חלשה מידי, לא יכולתי להילחם יותר מעייפות שלא עזבה
אותי מאז שהגעתי, יכולתי רק להרגיש את הליטוף העדין על פניי
רגע לפני שהתעלפתי.

היום אני נמצאת פה בזכות אותו ערפד שמשך אותי אז, בזכות אורי,
שראה את המצב שלי במועדון,הוא העדיף את החיים שלי על פני החיים
שלו לכן כנראה נתן לי את דמו כדי שאני אשרוד והמשיך לחיות,
היום אני חזקה הרבה יותר מפעם ושוב, הכל בזכותו, הגוף שלי היה
כל כך חלש כשהוא נתן לי את דמו, שקלטתי את כל אותם הגנים
המשובחים של משפחתו.
מאז לא אהבתי אף אחד כמו שאהבתי את אורי וגם לא נראה לי שאני
אוהב.

מאז שנעשיתי נעשו הרבה נסיונות להשבחת הגניים הערפדיים, אבל אף
אחד לא הצליח כי לאף אחד לא היה "אורי" שיציל אותו וייתן לו
חיים חדשים, טובים יותר...


מוקדש ל"אורי" שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שבוע שעבר הלכתי
לחוף נודיסטים,
היה כל כך מבאס
להסתובב שם
ערום, הרגשתי
כאילו כל הנשים
שם מלבישות אותי
עם המבט שלהן.





ק. מרכוס, מתלבש
על נושא חדש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/04 1:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור טאוסי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה