אנשים לא מעריכים את מה שיש להם. אולי הם חושבים שמה שיש עכשיו
תמיד יהיה, גם אם יתבזבז. אני לא יודע. אולי זה החינוך
שתת-המודע שלי ספג בבית, אולי זה אני עם הפגם האישיותי, אבל
תמיד הייתי משתמש בפחות, מוציא פחות, עושה פחות. ואולי זאת
הבעיה וכאן הכל מתחיל, כל ההיסוסים שלפני וההרהורים על
הספק-חרטה שאחרי, וכל הפעמים שעצרתי את עצמי. ואולי זה גם מכל
הפעמים שהיו צועקים עליי לשלוט בעצמי כשהייתי ילד קטן והייתי
נותן לרגשות שלי לשלוט בי. היום, מרוב ששלטתי ברגשות שלי ומרוב
שלפעמים עצרתי את הרגש, אני כבר לא יודע מה ואם בכלל אני
מרגיש. אני יודע שאני עצוב, מלנכולי, אפאטי ועוד רגשות כביכול
שליליים רוב הזמן. אני יודע שאני בודד כל הזמן.
כבר אין לי עם מי לדבר. לא באמת. פעם היו אנשים כאלה. אני חושב
שאני יכול להיזכר לפחות בשלושה. עכשיו גם האחד האחרון הולך
ונעלם. נמוג. נגוז. החבר הכי טוב שלי! אנחנו מתקשרים באופן
כמעט טלפתי. אנחנו מכירים אחד את השני אולי יותר טוב מעצמנו.
אולי. אולי כמעט. אני כבר לא יודע. גם זה מתחיל להתפרק.
אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי. אין לי את היכולת יותר לפתח
שיחה. אני יכול לשבת עם בן אדם שעות ואני רק אגיב ולא אזום
כלום. אין לי על מה לדבר עם אף אחד. פשוט אין.
כבר כמה חודשים שאני הולך מרוקן. הכל בפנים פשוט חלול. שום
מחשבה לא עוברת לי בראש. אני יושב ובוהה ולא מצליח להגות אפילו
זכר לקמצוץ של רעיון. גם עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלו, אני לא
חושב. השורות פשוט נכתבות מעצמן. אני בקושי מצליח להתייחס לדף,
לעט, לסימנים הקטנים האלה שמשום מה יש בהם הגיון. היד פשוט רצה
על הדף. אולי היד שלי מנסה לעזור לי. אולי אני מנסה לעזור ליד
שלי לעזור לי. אולי אני צריך עזרה.
אני לא יודע. אני חושב שאני כבר לא יודע כלום. כלומר, אני יודע
דברים שלמדתי, בין אם במסגרת חינוכית או העשרתית שכזו, ובין אם
עם הזמן. אבל אני לא באמת יודע דברים שהם חשובים וקונקרטיים
לי, לעצמי שלי. אני מכיר אותי, לדעתי, והאני שלי, זה שאני
מכיר, לא יודע כלום על עצמו ומה הוא חושב על דברים. והוא כל כך
לא יודע כלום, שכבר לא איכפת לו והוא פשוט ממשיך באפאטיות
ובבדידות אל אני לא יודע מה, וגם לא איכפת לי. וזה לא שלא
איכפת לי סטייל "אני לא שם זין ואני אעשה מה שבא לי". זה
לא-איכפת-לי של ייאוש, של מאיסה בכל הסובב אותי ומה שבתוכי. של
השלמה וקבלה של כל דבר שבא ויבוא וחוסר הרצון לתהות אם זה משנה
לי.
אני כבר לא מעורב בחיים אותם אני אמור לנהל. אני סתם צופה
מהצד. צופה משום מקום ומכל מקום בו זמנית, וכל פעם מגיע לאותה
המסקנה שכלום הוא לא באמת חשוב. לא בצורה שבאמת תשנה משהו
קונקרטי. זה כאילו שפתאום יש לי נקודת מבט אוניברסלית
בין-גלקטית שכזו. גם אם משהו ישפיע באופן גורף על החיים שלי או
של מאה או של מיליון אנשים, זה לא ישנה כלום. לא בהיבט הכולל
שעדיין יהיה את כוכב הלכת הזה ועדיין יחיו מיליארדי אנשים את
חייהם חסרי התועלת. וגם אם לא יהיה את כוכב הלכת הזה - אז מה?
גם זה לא ישנה מאום.
קצתי במשחקים ובדברים האמיתיים. כבר עברתי את השלב של "יהיה
טוב בלעדיי", כי כבר לא איכפת לי אם בכלל יהיה. כבר לא איכפת
לי אם אי פעם יהיה לי איכפת. הגעתי למצב בו אני כמה דברים שלא
אמורים להסתדר יחד, אבל לא איכפת לי מה היחסים בין ניהיליזם,
ציניות וסרקאזם, כי זה מה שאני כרגע.
אנשים. אני חושב שאני מתחיל לאבד עניין, וככל הנראה גם תקווה.

נכתב בצד הלא נכון של הקו הירוק, באוקטובר 2003.
אולי כבר יצאתי מזה.
אולי...