נפשי כלתה זה מכבר
לענני החורף האפרוריים, הנרגנים
המה העסוקים במהלך חייהם המתנדפים
במרדף האכזרי אחר רעיהם,
המה שנוגחים ללא רחם.
אני זוכר עבי לובן מלווים אותנו בלכתנו,
כשומרי-ראש מסורים
ואולי אני רוצה אותך לבד,
על אף כל הסיכונים
שוב מתעוררת לה התשוקה שאין להשביעה
לשאון הרעמים הנחבאים אל הכלים,
המה השולחים אל תוך צינת המוות
את הברק הצולף בסנוורים
המה שבדממת העולם מתגרים
אני זוכר אביב וגם קיץ
שהזמינו את ההמונים לצאת מן הבתים
ואולי אני רוצה בשקט, שרק את ואני
נוכל לשוברו לרסיסים
והעיניים נגמרות מציפייה מייסרת
לגשמי העוז המתאבדים אל המדרכות,
המה השואפים אוויר לפני צאתם לדרך
רק בשביל לא לנשום יותר
המה שלמדו בקלות לוותר
אני זוכר קרני שמש במהלך שליחות נועזת
מבערות את גחלת לבי הדועך
ואולי אני זקוק לחום אנושי,
להתפלש עדי-עד בתוככי גופך |
