7285864 (דובלר, רועי רב"ט) עמד ליד האוהל שלו, מסביב
הפלוגה, עם האוהלים הקרועים, המקלחות עם הצנרת ההרוסה שהוציאה
מים חומים לפחות פעם בשבוע, עם המשרד של המ"פ שאף אחד לא ראה
מבפנים אבל כולם אמרו שיש לו שם מזגן, עם דגל ישראל, צמוד
לתורן ולא מתנופף, ועם כל החברים שלו (וגם ה"חברים"), שמסתכלים
עליו, עומדים מרחוק, כאילו נוצר סביבו מעגל רדיואקטיבי כזה,
והם עדיין לא מבינים מה נפל עליו. גם הוא לא. לא שהוא הרגיש רע
בגלל זה, להפך, הוא הרגיש רע שלקח לו כל כך הרבה זמן. כל כך
הרבה זמן לעבור את הסוויץ' הקטן הזה. שנה ושבועיים. נשאר לו רק
חודש וחצי ואז הכל ישתנה. כולם אומרים שזה ישתנה. ישתנה לטובה,
אבל מה הם יודעים, הם תקועים פה איתו, מקבלים את אותה
אינפורמציה שהוא קיבל.

שנה ושבועיים, חלק אפילו יותר, עוד כשהם עברו את המיונים ההם
בבקו"ם ואף אחד לא ידע למה המיונים, הוא נזכר איך הם כל הזמן
ניסו לנחש. זה היה קצת מיותר, איך אפשר לנחש לאן אתה מתמיין אם
לא מספרים לך... ברור שזאת היתה יחידה סודית, אחרת היו אומרים
להם. ברור שזאת היתה יחידה לוחמת, לכולם שם היה 82 או 97. ברור
שזאת היתה יחידת עילית, אחת הבוחנות השאירה את הדף עם הרשימה
של החיילים על השולחן והם ראו שלכולם יש 55 או 56. הם צדקו
בשלושת הדברים. אחר כך הם חתמו על מלא טפסים שאף אחד לא זוכר
עכשיו, ובסוף גם על הארכת השירות בשנה ועל שנתיים קבע, כמעט
כולם חתמו.

מסביב לפלוגה היה המדבר. הנגב. חול ואבנים. לא היה להם מושג
איפה הם נמצאים על המפה כי הבסיס היה מסווג. פעמיים הם שמעו
מסוקים מרחוק אז הם בטח קרובים לבסיס של חיל האוויר. "אפילו
המפקדים לא יודעים איפה זה על המפה", היו אומרים החבר'ה
וצוחקים שבטח רק הנהג שהיה מביא אותם לבסיס בימי ראשון ומחזיר
אותם בימי שישי כל כמה שבועות יודע איפה הבסיס, ושכשהוא לא
עושה את הנסיעות האלה בשביל היחידה הם שמים אותו בבידוד בחדר
חשוך בלי קליטה באורנג'.

"זה לא מתאים לך, חייל!" צעק לו המפקד 7089457 (מיכאל
רס"ל) "מאחר למסדר בוקר?!" השמש עדיין לא עלתה במזרח, אבל
מזמן התרגלו לקרוא לזה "בוקר". 7285864 הופתע שהמפקד מדבר אליו
ביחיד. תמיד כשהמפקדים צועקים הם מדברים ברבים. הוא ניחש שהם
עושים את זה כדי לגרום להם להרגיש אחראים אחד לשני, החברים
בפלוגה.
"עד אתמול לא היתה לכם אי-עמידה בזמנים כבר חודשיים", המשיך
7089457, חוזר ללשון רבים, "עכשיו כולם להגיד תודה לרועי,
וליפול ל-50".

צאן. כולם נופלים לרצפה בתנועה אחידה, לא מתנגשים אחד בשני,
עושים שכיבות שמיכה ברצף, השרירים שפיתחו בשנה האחרונה מתחילים
לפעול. מקהלה. "אחת המפקד", צועקים כולם ביחד, קול עבה אחד היה
חסר במקהלה הזאת, לא שהיו שמים לב לחסרון של הקול הזה כי הוא
לא היה עבה יותר מהאחרים. כולם פיתחו להם קול עבה, "מדברים
מהביצים" היתה אומרת 7418845 (ליבנת, עדי טור'), החברה
שלו. מהנשקייה בבסיס. "שתיים המפקד".

הוא קלט מה הוא עשה. שבע-שתיים-שמונה-חמש-שמונה-שש-ארבע, כרגע
סיימת ת'קריירה, הוא חשב. סירוב פקודה. "שלוש המפקד". הוא
עמד כשכולם נופלים, הוא הוציא את עצמו לשנייה מהעדר, עכשיו אין
סיכוי שהרועה ייתן לו לחזור. "ארבע המפקד". העדר ינקר אותו
לנצח, מינימום חודשיים הם ייזכרו לו את זה. "חמש המפקד". זה
יותר גרוע מזה, הוא חשב. הוא סירב פקודה.
הוא סירב פקודה. "שש המפקד". "רועי?!" אמר 7089457, "אתה
חירש או שאתה לא שומע? פול ל-60 אמרתי!" "שבע המפקד, שמונה
המפקד, תשע המפקד..."
פתאום אני רועי, חשב 7285864. עומד. "עשר המפקד". "חייל! פול
ל-60!" צעק המ"מ 6814235 (סגן). עומד. "אחת-עשרה המפקד".
אוף, אני לא רוצה להביך אותם, חשב 7285864, אני מציב אותם
ב"דילמה פיקודית". או משהו כזה. "שתיים-עשרה המפקד, שלוש-עשרה
המפקד". המקהלה עדיין צועקת, בראש של 7285864 יש שקט. מישהו
לחץ על Mute בשלט של ה-DVD. הסצנה מוכרת, הוא כבר ראה אותה
מאות אם לא אלפי פעמים, אבל פתאום הכל שונה. אין קול.

"כולם חדל", אומר 6814235, מנסה להישמע רגוע אבל רואים את הכאב
בעיניים. הצאן מפסיק לזוז, כולם מחזיקים את עצמם למעלה, מישהו
לחץ על Pause. "מחלקה אחת, 14 שניות עמדתם בשלשות ליד הדגל,
רועי תישאר כאן, זוז!" מסיים בצעקה. עדר. קפיצה. תופסים את
הנשק. רצים.
עומד. 6814235 לוחש משהו באוזן ל-7089457, ורץ אחרי המחלקה
שלו. "אל תזוז מפה מילימטר", מסנן 7089457, והולך למשרד של
המ"פ. מסתדרים. חנת"ר. צעקות. "עמדתם בזמן, מחלקה אחת?" הוא
שומע מרחוק את השאלה. הסמ"פ 6718904 (סגן) ו-7089457 יוצאים
מהמשרד ומתקרבים אליו. הוא בטח הולך לחדש הרבה, חושב 7285864.
ציני. "חייל, למה אני צריך להתעורר הבוקר ולשמוע שהפלוגה שלי
הפסיקה לתפקד?" שואל 6718904. רגוע. אין מתח. כלום לא הולך
לקרות. "אתה יודע שעל סירוב פקודה מעיפים? מחר אתה יכול למצוא
את עצמך בצנחנים... בשייטת... אתה באמת רוצה את זה?" בטח שלא,
חשב.
"עכשיו... צברת אצלי הרבה קרדיט אז אני נותן לך הזדמנות
אחרונה. או שאתה נופל ל-100", אומר 6718904, מכניס את היד
למכנס ומוציא טופס. 630 (טופס תלונה ודיון). "או שאני ממלא
את זה". בתיה עוזיאל. כן המ"מ! נשמעת מקהלת הבסים מרחוק. אז
יהיה לו משפט, חושב 7285864. זה גם ככה חסר משמעות. "אז אתה לא
נופל", אומר 6718904 ביאוש. שני אנשי הסגל מתרחקים ממנו.
מסתודדים. דקה. 6718904 מסתובב. עוצר רגע ומסובב את הראש חזרה
במהירות. "איפה הנשק שלך?!" 7285864 מסובב את הראש, זז פעם
ראשונה מאז שהתחילו לצעוק עליו, רואה את ה-M16 נשען על המיטה.
מסובב את הראש חזרה. ננעל. 6718904 ממלמל משהו, עצבני. חוזר
למשרד המ"פ. כמה שניות שקט. נשמע סיבוב מפתח. חריקה קלה. קליק.
ננעל.

עומד. "רועי, מה נסגר איתך?" אומר 7089457. מנסה לעשות לי שיחת
מוטיבציה. באסה לו. "עברת שנה..." (ושבועיים, חשב) "...נשאר
חודש, ככה אתה זורק הכל?" באמת למה. למה לא. מישהו ביטל את
ה-Mute והווליום נשמע לו ממש חזק. הראש רץ מהר. סרט אקשן.
מתמלא במחשבות. מרדף מכוניות בצירי תנועה ראשיים, במכוניות של
מיליון דולר. מה הסיבה שלי לזרוק הכל. עשרות סיבות קופצות,
נלחמות אחת בשניה על מקום בלשון, רוצות לצאת אבל אף אחת לא
מצליחה. גם כשאחת מהן מתקרבת האחרות קופצות עליה ותופסות אותה
ברגליים, כולן רוצות מקום של כבוד על הלשון. פה ושם גם מופיעות
מחשבות שרוצות לחזור. מה כבר נשאר. חודש. אני יכול לעשות את
זה. אני יכול. אבל אני לא רוצה, מצהירה מחשבה אחרת. אבל כל כך
רצית. כשנגמרה הטירונות והתחיל האימון המתקדם כל כך התלהבת.
אני זוכר. אז למה. לא יודע. אין דבר כזה לא יודע, יש רק לא
רוצה להגיד. המחשבות שלו מזמן הפסיקו לריב באגרופים, עברו
לסכינים ואלות. זוכרות במעומעם שרצו להגיע לאן שהוא, כבר לא
זוכרות לאן.
"טוב. הבנתי. ת'לא רוצה לדבר", מפריע לו 7089457, מחכה כמה
שניות, אולי סוף סוף ישבור את השתיקה שלו. "אתה יודע שהתלבטנו
בינך לבין יובל למצטיין?" עדיין לא נכנע, חשב 7285864. סבבה
ליובל. באמת מגיע לו.
"ואני חשבתי שאתה סתם לא מרגיש טוב אתמול", שוב מפריע 7089457,
פולט אנחה, "תשאר פה", אומר, והולך למשרד של המ"פ. מנסה לפתוח.
נעול. דופק בדלת. מפתח. חריקה. קליק. נפתחת. נכנס. נסגרת.
מפתח. חריקה. קליק.

7285864 נשאר עומד. לא יודע מה לעשות. שוב הראש מתמלא במחשבות.
הוא נשאר עומד ככה שעות.

למען הסר כל ספק, כל המספרים האישיים פה מפוברקים! כל קשר בין
המ.א., השמות, הדרגות, התפקידים וכו' למציאות הינו מקרי (ואם
קיים, גם מגניב) בהחלט.