ליבי, ליבי, נאנחתי, מתי כבר תפסיק לשתות דם?!
השדירה המלבלבת קרצה לי ואני קמתי מהספסל הציבורי הישן שצבעו
חום דהוי, מתחתי את איבריי והתכוננתי להמשיך ללכת הלאה. לאן?
בטח חזרה לדירתי. יישרתי את חולצת הטריקו הכחולה שלי, ניערתי
את רגליי מהעלים היבשים שצנחו עליהן והרמתי ראשי. עיניי פגשו
בשיער בלונדיני ארוך וחלק, שהיה מחובר לראש מוארך, עליו נחו
פנים בהירות, שהכילו עיניים כחולות כמו הים, אף קטן ומחודד
ושפתיים חושניות, אדומות, שרק מחכות לנשיקה. הבטתי בכחול
העיניים וליבי קפא בקירבי. אלה היו העיניים היפות ביותר שראיתי
מעודי. יותר מכך - אלה היו הפנים היפות ביותר שראיתי בימי חיי.
ואני לא מגזים. בהתחלה הייתי בטוח שאני מביט על דוגמנית
מפורסמת, מישהי שרואים בטלוויזיה או בכרזות פרסומת והתכוונתי
להסב ראשי בביישנות אופיינית ולהתחיל לצעוד בכיוון ההפוך, אבל
אז היא חייכה ואמרה לי "הי". אמרתי "הי" בחזרה וליבי החסיר
פעימה. עיניי התחילו, בלי בושה, לבחון אותה מאליהן, מסרבות
לשמוע לפקודותיי להפסיק ומיד. היה לה גוף - איך לא - חטוב, לא
מושלם אמנם - היה לה חזה קצת קטן והבטן שלה לא היתה שטוחה
לגמרי אלא כמעט, וגם ראיתי שיש מה לתפוס אצלה במותניים, אבל
בדיוק במידה הנכונה, במידה שהופכת נערה לבחורה ובחורה לאישה.
אין ספק, היה לה גוף בדיוק כמו שאהבתי. היא היתה בהירה. עורה
הלבנבן הציץ מבעד לחולצת הבטן שלה, רגליה הארוכות שיגעו את
חושיי מתוך חצאיתה השחורה, זרועותיה החלקות היו משולבות על
חזה, כאילו קר לה.

היה זה יום אביבי שטוף שמש, ושמש היא בדיוק מה שיצאתי לתפוס,
אחרי חורף אפור וקר. היא חייכה שוב ואני נמסתי. ליבי החסיר עוד
פעימה וידעתי שלפחות מבחינה קרדיולוגית המצב מתחיל כבר להיות
מסוכן. לרגליה הסתובב רועה גרמני יפהפה, גזעי כמוה. "שלך?"
שאלתי, מצביע על הכלב, שהביט בי במבט שאינו מעורר תקווה. היא
הנהנה וליטפה את הכלב. "גאנדלף". "מה גאנדלף?" לא הבנתי.
"קוראים לו גאנדלף", היא הסבירה. "הא, כמו הקוסם", אמרתי, ומיד
הצטערתי על ההערה הטיפשית. ברור שכמו הקוסם, אתה מכיר גאנדלף
אחר? "הוא בן שנתיים", היא אמרה, ושמחתי שהיא ממשיכה בנושא
השיחה הסתמי כיוון שזה עזר לי להתגבר על המבוכה הזמנית. אמרתי
לה, "שנתיים אצל כלב זה כמו 14 שנים אצל בנאדם", מנסה להרשימה
בידע בסיסי בחיות-בית, "חגגת לו בר-מצווה?". היא צחקקה ואמרה
שהוא לא יהודי אלא גרמני, ולגרמנים לא חוגגים בר-מצווה. הנחתי
בליבי שהיא צודקת. אזרתי עוז ושאלתי אותה אם היא מהאיזור. היא
אמרה לי שלא, היא באה לכאן במונית לבקר חברה, אבל ברוב טיפשותה
היא שכחה להתקשר אליה לפני כן והסתבר שהחברה בכלל לא בבית, אז
היא החליטה לטייל קצת עם הכלב, כאן בשדירה, לפני שתחזור לביתה,
במונית.

כל מה שיכולתי לומר על הסיפור המופלא הזה היה: "לא נראה לי שאת
כזאת טיפשה". היא חייכה ולא הגיבה. במחשבה שניה, גם אני לא
הייתי מגיב. "מה את עושה?" שאלתי אותה, והיא ענתה לי בשאלה:
"עכשיו או בכלל?" ומבט ערמומי בעיניה. "עכשיו ובכלל", עניתי את
התשובה המוכרת, והיא אמרה שעכשיו היא מדברת איתי ובכלל היא
מזכירה, ושחוץ מזה היא לומדת פילוסופיה וקולנוע. 'הממממ...
מעניין', חשבתי לעצמי. "מעניין", הפטרתי. "כן, מאוד", היא אמרה
מיד, כאילו מגנה על בחירתה האקדמית. "אז מה הסרט האהוב עלייך,
בתור קולנוענית לעתיד?" שאלתי, ומיד הוספתי: "ואיך את מסבירה
את הבחירה שלך מבחינה פילוסופית?". היא חשבה לרגע והמהמה
בשפתיה המדהימות. "קשה לבחור", היא אמרה, "אבל אם אתה מאלץ
אותי" (ואני נשבע שלא עשיתי זאת), "אני בוחרת, אולי, ב'אשה תחת
השפעה'". "ג'ון קאסבטס?" היא אמרה בטון שואל כשראתה שאני מביט
בה בעיני עגל. "הא, כן, הוא", אמרתי, בלי לדעת על מי אני מדבר.
היא אמרה: "אני חושבת שהשילוב בין סרט ריאליטי, כביכול, למשחק
המדהים והאובר-דרמתי של ג'ינה רולאנדס יוצר ניגוד מושלם שמעניק
לסרט נופך יוצא-דופן והופך אותו למן ז'אנר בפני עצמו". הסתכלתי
עליה וראיתי שהחזה שלה גדל. פי נפתח בתמיהה לא רצונית כשאוזניי
שמעו אותה אומרת: "מצד שני, אם אתה ממש מאלץ אותי (ושוב, לא
עשיתי זאת, כיוון שעיניי היו נעוצות בשדיה התפוחים), אני עשויה
לבחור גם ב'מנהטן' כי אני מתה על וודי אלן וזה כמו הסרט הכי
טוב שלו". הנהנתי וראיתי שהחזה שלה שוב גדל. שפשפתי את עיניי
וניסיתי למקד את המבט שלי, אבל אז היא נגעה לי ביד ושאלה
בהתלהבות: "גם אתה אוהב אותו?". מיד הסטתי את עיניי מחזה
ואמרתי: "לא, אני לא סובל אותו, הוא סוטה". "ואתה לא בעד
סטיות?" היא שאלה בחיוך ערמומי, ואני התפתלתי ועניתי שכן,
כלומר לא, כלומר כל עוד אני קובע את הסטיות אז זה בסדר, אבל
ברגע שמישהו מחליט להתחתן עם הבת המאומצת שלו בעוד שבסרטיו הוא
מטיף לזוגיות נורמלית ויורד על כל הזוגות הביזאריים כביכול, אז
אין לי מה לחפש אצלו, אם היא מבינה למה אני מתכוון. היא לא
הבינה, אבל כשהחזרתי את מבטי לחולצתה שמתי לב ששדיה חזרו
למימדיהם הקודמים. 'מוזר', חשבתי לעצמי, 'כנראה חום השמש כבר
מעיק עלי יותר מדי והגיע הזמן לחזור הביתה'.

"אז מה", ניסיתי להבין לאן מועדות פנינו, "לאן מועדות פנייך
עכשיו? אל תחנת האוטובוס?". היא אמרה: "לא, האמת שיש לי עוד
זמן, ולאן אתה הולך?". "הביתה", אמרתי, "רוצה לבוא אלי לשתות
משהו קר לפני שאת חוזרת הביתה?" שאלתי, ולא האמנתי שהעזתי
לשאול אותה את זה. אני לא אדם ביישן בד"כ, אבל לשאול ישירות
בחורה שרק הכרתי לפני כמה דקות אם היא רוצה לבוא אלי לדירה -
זה עוד לא עשיתי מעולם. וזה לא שלא הצעתי לבחורות אחרות לעלות
אלי לדירה (בעצם זה לא ממש לעלות, כי מדובר בדירת קרקע, אבל זה
הביטוי המקובל...) - הצעתי גם הצעתי, ורובן, תאמינו או לא, גם
הסכימו. אבל מקרה כזה עוד לא היה לי ולכן החלטתי ליישם גם
אותו, בשביל הרקורד, אתם יודעים. בכל מקרה, היא לא נתנה לי
אפילו שניה למחשבה לפני שאמרה: "כן, זה בדיוק מה שרציתי לשאול
אותך". "יופי, אז בואי נלך", אמרתי, ופתאום הרגשתי את כף ידה
הקטנה והנעימה אוחזת בזרועי הדקה והשעירה. רק כשהתחלתי לצעוד
לכיוון דירתי היא אמרה: "אני מקווה שזה בסדר", והצביעה עם
עיניה על ידה האוחזת בזרועי. "ברור", השבתי, "כדי שלא תלכי
לאיבוד". היא צחקקה והכלב שלה, אותו החזיקה ברצועה בידה השניה,
זקף את אוזניו, כאילו שמע רחש כלשהו מתחת לפני השטח.

הדירה שלי לא היתה רחוקה. מרחק של לא יותר מ-20 דקות הליכה.
אבל הבלונדה הלכה קצת לאט ולכן לקח לנו 32 דקות להגיע (מדדתי
בפלאפון). בדרך כמעט לא דיברנו. היא אחזה בזרועי, אני דמיינתי
אוחזת אותי במקום אחר, והכלב... הכלב השתרך מאחור - כמה יפה
ככה עצלן. במהלך ההליכה הרהרתי ביני לביני איך אחרי שיחה של 15
דקות לכל היותר שנינו כבר צועדים בכיוון של הבית שלי. היה פה
משהו מוזר שלא יכולתי לשים עליו את האצבע. וכנראה גם לא רציתי.
איזה בחור ינסה למצוא דברים חשודים בבחורה שמסכימה ללכת אליו
הביתה אחרי רבע שעה של שיחה מקרית באמצע הרחוב? רק מטורף.
ולמרות שניצני טירוף לבלבו גם אצלי - אחרי הכל, גרתי בת"א - לא
הייתי עד כדי כך לא שפוי בכדי לפקפק בכריזמה המופלאה שלי
ובמשיכה החייתית שלי, שהן אלה שגרמו לה להסכים לבוא "לשתות
אצלי משהו קר בדירה".

אחרי עשר דקות של שתיקה נזכרתי שאני אפילו לא יודע מה שמה, אבל
לא היה לי נעים בשלב הזה של היכרותנו לשאול אותה. אז החלטתי
בליבי שאקרא לה ב., קיצור ל'בלונדינית' כמובן. בכלל לא שמתי לב
לעובדה שגם היא לא שאלה לשמי. במקום זה אמרתי לה: "אז מה את
רוצה להיות כשתהיי גדולה? שחקנית?" והיא אמרה לי: "מה פתאום
שחקנית?! אני לא לומדת משחק, אני לומדת קולנוע. אני רוצה להיות
במאית גדולה כי אני חושבת שאין בעולם כמעט במאיות. יש את סופיה
קופולה, הבת של פרנסיס, ומאוד אהבתי את 'אבודים בטוקיו' שלה
ואני מצפה ממנה לגדולות. אבל חוץ ממנה, קשה למצוא במאיות
מוכשרות". "ואת חושבת שתוכלי להיות אחת כזאת?" שאלתי בנימה של
ציניות לא מכוונת, והיא הביטה בי במבט חודר והשיבה בשאלה: "יש
לך בכלל ספק?". המבט החודר והשאלה הישירה הביכו אותי מעט
וגמגמתי: "מה פתאום... אני בטוח שתוכלי להיות אחת מהבמאיות
החשובות ביותר בתולדות הקולנוע, לפחות... לפחות כמו..." לא
ידעתי איך להשלים את המשפט כי באותו רגע לא עלו לי בראש שמות
של במאים מפורסמים. "לפחות כמו צ'ארלי צ'אפלין", היא אמרה.
"צ'ארלי צ'אפלין? אבל הוא היה קומיקאי של סרטים אילמים, לא?"
הפגנתי את חוסר הידע שלי בקולנוע בכלל ובצ'ארלי צ'אפלין בפרט.
"לא", היא ענתה, "אמנם רוב סרטיו היו סרטים אילמים אבל אחריהם
הוא גם יצר סרטים מדברים. ונכון, הוא היה קומיקאי ומעל פני
השטח הסרטים שלו הם קומדיות, אפילו קומדיות נונסנס אפשר לקרוא
להן (מה שלא מפחית מגאוניות הסרטים ומהגאוניות של האיש עצמו)
אבל מתחת לפני השטח הסרטים שלו עסקו בדברים מהותיים כמו צדק
חברתי, מלחמה ושלום וכמובן אהבה חסרת גבולות". וכשהיא אמרה את
המילה "מלחמה" עיניה נצצו. "אז את רוצה בעצם לעשות קומדיות",
קבעתי בטון מוסמך, והיא אמרה: "אני חושבת שקומדיות, בתנאי שהן
עשויות בחוכמה, הן סוג מתוחכם ומיוחד של דרמה". אמרה, ולא
יספה. וגם אני לא יספתי, וככה המשכנו בשתיקה עד שהגענו לבניין
בו גרתי, ברחוב קטן, אפור וצפוף-בניינים עם דירות מושכרות
ברובם.

בכניסה לבניין שלפתי דואר מתיבת המכתבים (עוד פלאייר של ריסוס
נגד ג'וקים לקראת הקיץ הממשמש ובא - "הריסוס שלנו כ"כ חזק עד
שגם אתה תיחנק יחד עם הג'וקים", פרסומת מופלאה ושובת-לב)
ופתחתי את דלת האינטרקום, מתנהג כמו ג'נטלמן אמיתי ומחזיק את
דלת הכניסה כדי שב. וכלבה יוכלו להיכנס לפניי. פתחתי את דלת
העץ החומה ונכנסנו. גאנדלף, הרועה הגרמני, הצליח להשתחל ראשון
פנימה. למען האמת, הייתי די מבואס שהיא לא הציעה להשאיר את
גאנדלף קשור בחוץ. קיוויתי שזה מה שהיא תציע. מה אני צריך
עכשיו שהבית שלי יתמלא שיערות וריח מסריח של כלב? לא שאני
מסודר ונקי עד כדי כך - בכל זאת אני בחור - אבל לא התאים לי
שאיזה גרמני עם פרווה יתחיל לקפוץ לי על הספה או המיטה, חלילה,
או יזיל ריר ליד המקרר הריק שלי. אבל היא לא אמרה כלום אז גם
אני שתקתי, וכידוע, שתיקה כהסכמה. נכנסנו והראיתי לה עם היד את
הספה, שתשב עליה (אחרי הכל, לא מנומס ישר להציע את המיטה
לאורחת, אבל אני מניח שזה תלוי באורחת). היא התיישבה ואני
שאלתי אותה אם היא רוצה משהו לשתות. "קפה", היא אמרה ואני
ניגשתי להרתיח מים בקומקום. בזמן שהם רתחו הלכתי לשירותים
ורוקנתי את כל התרגשותי לאסלה. היא גמעה אותה בצמא. יצאתי
מהשירותים והתיישבתי ליד ב. על הספה. הסתכלתי על שיערה
הבלונדיני הארוך ושאלתי: "אז מה?". "לא יודעת, תגיד אתה", היא
התקילה אותי, כי חשבתי שהיא תתחיל לספר עוד סיפור לא מעניין
במיוחד, כזה שבחורות שבד"כ כבר מתיישבות אצלי על הספה מצטיינות
בלספר. אמרתי: "וואלה, אין לי מה לספר, אני חי חיים רגילים
ושגרתיים לגמרי", נאנחתי במסכנות, "אבל לך, אני בטוח, יש המון
מה לספר" (כאילו שרציתי שהיא תפתח עכשיו במונולוג אינסופי על
חייה ההרפתקניים כמזכירה). "אתה חושב?" היא תלתה בי מבט שואל
ובעיניה היה מן נצנוץ מתפנק. שפתיה המשורטטות נמתחו לכדי חצי
חיוך והיא החלה למתוח את זרועה באוויר, ממש מול פניי המשתאות,
מביטה על זרועה הארוכה והלבנה ובודקת עליה דבר בלתי ידוע.

"שניה", אמרתי, "אני אלך לראות אם המים רתחו". הם רתחו. אחרי
שמזגתי אותם לכוס עם 2 כפיות סוכר וכפית אחת נס קפה, גיליתי,
כמה לא מפתיע, שאין לי חלב במקרר. "אכפת לך לשתות נס בלי חלב?"
זרקתי לה והיא אמרה: "כן, זו יכולה להיות דווקא חוויה
מעניינת". גאנדלף, ששכב, להפתעתי, בשקט, בכניסה לדירה, יילל
בהסכמה. לא הבנתי על איזו חוויה היא בדיוק מדברת אבל הבאתי לה
את הקפה נטול החלב בכל זאת. "אתה לא שותה?" היא שאלה אותי.
"לא, אני לא צמא. אני אסתכל עלייך". היא הנהנה ואמרה: "אבל
תסתכל טוב". האם היה לה ספק שלא כך אעשה?

בזמן שהיא שתתה שמתי לב בזווית העין שגאנדלף, הגרמני בעל
הפרווה, מתחיל לאבד את סבלנותו - הוא התחיל לזוז במין אי-נוחות
על מרבצו, כאילו פישפשים עוקצים אותו בבטן - מה שלא היה
לא-סביר בהכרח, כיוון שעבר זמן מה מאז ששטפתי את הריצפה בפעם
האחרונה.

רכנתי לעבר השולחן כדי להפעיל את המגבר שלי בעזרת השלט ולשים
קצת מוזיקה, וניצלתי את ההזדמנות כדי להתקרב לב. ולהריח את
שיערה המפוזר. היה לו ריח של ורדים ואני השתכרתי. בקומפקט דיסק
היה במקרה דיסק של להקת העל המפורסמת ואן דר גראף ג'נרייטור.
כשהשיר הראשון התחיל הבלונדה נרתעה קצת ורק אז היא שמה לב
לכמות העצומה של הדיסקים שהיו מפוזרים בסלון שלי ועיניה נפתחו
בפליאה. "כל אלה שלך?" היא שאלה, ואני עניתי: "כן", בגאווה לא
מוסתרת. "כמה דיסקים יש פה?", "קרוב ל-600", עניתי, שוב, באותה
גאווה. "וואו", היא פלטה, "כל הכבוד!". "תודה", אמרתי בחיוך.
היא שמה את כוס הקפה על השולחן הישן ונשענה לאחור. נשענתי אחור
גם אני והבטתי לטלוויזיה הכבויה שהיתה מולי. היא הביטה לעבר
צווארי ולפתע החלה ללטף את לחיי הימנית, זו שהיתה קרובה אליה.
היא ליטפה אותה בשתי אצבעות - האצבע והאמה, ואני הרגשתי
צמרמורת זורמת ממקום מגע אצבעותיה באוזני לכל חלקי ראשי.
בהתחלה לא עשיתי כלום. גם לא זזתי. רק הנחתי לה להמשיך וללטף
את אוזני, ועשיתי עצמי כאילו אני לא מרגיש שהיא נוגעת בי בכלל,
ורק מאזין למוזיקה המטורפת שבקעה מהרמקולים הגדולים. אני לא
יודע למה, אבל דווקא ברגעים שכן קורה לי משהו עם בחורה, כלומר,
באותם רגעים שהיא יוזמת משהו, אני מנסה לשחק אותה קשה להשגה,
לתת לה "לפנק" אותי עוד קצת לפני שאני אתחיל במעשיי הזדוניים.

הצלחתי להחזיק מעמד די הרבה זמן - קרוב לשתי שניות וקצת - ואז
הנחתי את ידי על זרועה השניה בתנועת חיבוק והתחלתי ללטפה. היא
נצמדה אלי ואני התקרבתי אליה ושניה אח"כ מצאתי את עצמנו
מתנשקים בלהט, כמעט בחוזקה, כמו מנסים לבלוע אחד את השניה.
השפתיים שלה היו רכות ונעימות ולשונה, שטיילה בתוך פי ולא
החמיצה אף חלקיק קטנטן של חיך או שן, הרגישה גם היא חלקה
ובעיקר ארוכה. כ"כ ארוכה, עד שהיא פתאום דחפה אותה עמוק לתוך
פי והגיעה עד להתחלה של הגרון שלי. זה היה מוזר ומעורר בחילה.
הסטתי אותה ממני בדחיפה חזקה והתאמצתי לבלוע את מיצי הקיבה
שאיימו לפרוץ החוצה מגרוני. היא הסתכלה עלי וחייכה, התקרבה אלי
והחלה לנשק וללקק את צווארי, דבר שמיד גרם לי לשכוח את התקרית
הקודמת ולהתמסר לעינוגי פיה. ועינוגים הם היו! עצמתי את עיניי
בעוד פיה גולש במורד צווארי לעבר החזה שלי וידה הימנית נכנסת
מתחת לחולצתי מלמטה, מלטפת ומעסה את בטני וחזי. אין מה לומר,
זה היה מאוד מהנה. אפילו מאוד מאוד מהנה. כדי לא להרדם מרוב
הנאה הכנסתי גם אני ידי אל מתחת לחולצתה בכיוון של החזה שלה.
כשהגעתי אליו אחרי טיול קצר גיליתי שהיא לא לובשת חזיה, דבר
שהפתיע אותי, כי הייתי בטוח, כשעמדנו בשדירה ודיברנו, שהיא
דווקא כן לובשת, ואפילו בצבע אדום. חפנתי את אחד משדיה בכף ידי
ולפתע הרגשתי שהוא גדל. הפעם לא הטעוני עיניי (כיוון שהן היו
עצומות) והרגשתי את זה באופן מוחשי - שדה תפח לו בתוך כף ידי
הנרעדת. כדי שלא תיווצר, חלילה, אי-סימטריה, חפנתי גם את השד
השני בכף ידי המיוזעת זה מכבר והנה, לגודל הפתעתי, גם הוא החל
להתמלא. במה - אני לא יודע עד היום. בדיוק באותו הרגע קם הכלב
יפה התואר ודובר הגרמנית והחל להסתובב בעצבנות סביב עצמו.
שמעתי אותו קם ופקחתי עיניי, רק כדי לראות את ב. מסתכלת על
פניי במבט מלא רחמים. אפילו לא שמתי לב שהיא הפסיקה לנשק אותי
ורק ידה המשיכה ללטף את חזי, בעוד אני מגפף את חזה. לא הצלחתי
להבין את פשר מבטה אבל, האמת, לא היה אכפת לי יותר מדי, כל עוד
היא לא הוציאה את ידה מתחת לחולצתי. מה שכן, הספה התחילה להיות
לא נוחה לי והצעתי לה לעבור לחדר השינה. היא הסכימה, בתנאי
שאגביר את המוזיקה כדי שנוכל לשמוע אותה גם במיטה.

וכך הלכנו, כמעט רצנו, לחדר השינה, משאירים את הגרמני עם
האוזניים הזקופות מתהלך בעצבנות בסלון דירתי. בסתר ליבי עוד
הספקתי לקוות שכשאצא מחדר השינה סוף סוף, לא אגלה את הסלון
הרוס ומלא ריר של כלב. נגד הריח כבר לא היה מה לעשות - הוא
הציף את הסלון ובעצם את כל הבית. מילא. העיקר שיהיה כיף בחדר
השינה...

כיף זה לא היה. למעשה, היה שם משהו שכנראה אזכור כל ימי חיי.
אבל מיד תקראו על כך, לפני כן אני רוצה לתאר לכם מעט את ביתי
הצנוע. מדובר בדירת שני חדרים די גדולה - סלון גדול וחדר שינה
מרווח, פלוס מטבח, שירותים ואמבטיה. בתור בנאדם די מסודר הדירה
שלי גם היא די מסודרת, פה ושם זרוקים בגדים או נעליים אבל לא
יותר מזה, בסלון יושב לו ביהירות מגבר חדש ששוקל בערך טון
ומשני צדדיו רמקולים גדולים בערך בגובה שלי, וכמובן טלוויזיה
29 אינץ' ודי.וי.די. כדי להשלים את התמונה הטכנולוגית. בחדר
השינה, באותו זמן, היתה לי מיטת פוטון מוגבהת עם מזרון עבה
במיוחד ודי קפיצי, מצעים בצבע אחיד (אני לא זוכר את הצבע כי זה
לא ממש עניין אותי במיוחד), שידת מגירות בצבע חום כהה וטלויזיה
קטנה שעומדת על שידה משלה. לחדר השינה יש שני קירות חיצוניים
ובשניהם חלונות - באחד מהם חלון קטן ומסורג (דירת קרקע, אל
תשכחו) ובשני חלון די גדול, בגודל של אדם ממוצע, גם הוא מסורג.
כשנכנסנו, ב. ואני, לחדר השינה, החלון הקטן היה סגור והגדול
פתוח לחצר האחורית של הבניין. זה לא הטריד אותי מפני שידעתי
שכף רגלו של אדם לא דורכת בחצר הזאת אף-פעם, מלבד הגנן שמגיע
פעם בשבוע לנקש עשבים ולגזום ענפים. היום זה לא היה היום שלו.

הסתבר, שגם לא שלי.

נכנסנו לחדר השינה, התיישבנו על המיטה, יותר נכון נזרקנו על
המיטה, והתחלנו להתחבק ולהתמזמז, כי לפי החוק הבלתי כתוב משימה
שהותחלה בסלון מחובתה להסתיים בחדר השינה. התחלתי לנשק וללקק
אותה בטירוף בכל חלקי גופה: התחלתי מהמצח, ירדתי לשפתיים
ולצוואר המבהיק והחלק, ירדתי למטה עם הלשון והגעתי לפטמותיה
המיוחלות. הן התקשו ברגע שלשוני נגעה בהן ואני חשבתי לעצמי
שאני בדרך הנכונה והמהירה לאושר עילאי. הפשטתי אותה מחולצתה
הצמודה ועדיין, חזיה לא היתה על גופה. החלטתי בשלב זה להמשיך
להתמקד באיזור הבטן והמותניים לפני שארד למטה, ליהלום שבכתר,
בעוד ידי מזדחלת באיטיות מטעה לאורך רגלה הארוכה לכיוון של
מתחת לחצאיתה השחורה והארוכה. פתאום, כשכבר נכנסתי כל כולי
לתוך המלאכה, שמעתי אותה אומרת בקול מהופנט: "אתה יודע איזה
עוד סרט אני מאוד מאוד אוהבת?" לא ידעתי מה לומר אז אמרתי:
"לא", והיא אמרה: "סופרמן. כשהוא הופך מקלארק קנט לסופרמן,
אפשר לראות בבירור דרך הטייץ איך הזין שלו נהיה גדול יותר".
ניסיתי להבין מהו הנמשל של התיאור הפלסטי הזה של גיבור העל של
ילדותי, אבל לא הצלחתי, ויכול מאוד להיות שלא היה כזה. אני,
בכל אופן, לא הפסקתי את ליטוף רגלה נטולת השיערות למעלה,
ותכניתי היתה פשוטה: להפגיש את כף ידי המלטפת ואת שפתיי
המנשקות בדיוק באמצע, נ.צ. איזור החלציים. אבל כדי לא לאכזב
אותה על כך שהיא פתחה את סגור ליבה לפניי, אמרתי: "זו תיאוריה
מאוד מעניינת. אף פעם לא שמתי לב לזה". "זה בגלל שלא הסתכלת
לאן שהיית צריך להסתכל", היא השיבה, באותו קול מהופנט, והרגשתי
שקולה חודר לתוך ראשי ומותיר אחריו מין זמזום לא מוכר,
מונוטוני, כמו טרטור מרוחק של מכסחת דשא. עיניי, שהיו עצומות
עד עכשיו, נפקחו, ומהסלון שמעתי את גאנדלף מתחיל ליילל בקצב
המתגבר של המוזיקה. לפתע נשלחה יד חזקה וב. הפכה אותי על גבי,
מנפצת את תכניותיי לרסיסים אך מלבה את התרגשותי בקשר למה שעומד
לקרות. חולצתי כבר מזמן לא היתה עלי ועכשיו היא התיישבה עם
רגליים משוכלות לצידי והתחילה להוריד את מכנסיי הארוכים. היא
פתחה את הכפתור, ליבי פעם בקצב של מכונת ירייה. היא פתחה את
הרוכסן ולחץ הדם שלי נסק לגבהים מטורפים. היא התחילה להפשיל את
מכנסיי מטה והעבירה את אצבעותיה ברפרוף על תחתוניי, כאילו
במקרה. מהסלון בקעה גיטרה חזקה אחרי קטע סולו שקט של שירה
והכלב התחיל לגרגר ולנהום כמו זאב. ב. התחילה לנהום גם היא.
בחנתי אותה בפליאה והיא עצמה עיניה והמשיכה בנהימות, ביתר
חוזקה. כשהמכנסיים שלי היו זרוקים על הרצפה היא שלחה את ידה
וקרעה מעליה, ממש קרעה, את חצאיתה השחורה. ראיתי שאין לה
תחתונים. כלומר, לא ראיתי שיש לה תחתונים. כלומר, אתם מבינים
למה אני מתכוון. כי גם אז, כשחצאיתה השחורה והקרועה עפה באוויר
אל הרצפה, גם אז התבלבלתי לגמרי. זה לא שלא ראיתי בעבר נשים
ערומות. אבל אצלה, איך לומר זאת בעדינות, זה היה שונה לגמרי.
זה זהר! אני יודע שקשה להאמין, גם לי היה קשה לקלוט את מה שראו
עיניי, אבל הזה, נו, איבר המין שלה, פשוט זהר. זהר באור צהבהב
וסינוור את עיניי המשתאות. פי נפתח מאליו והיא הסתכלה עלי
וחייכה תוך כדי שהנהמות ממשיכות לצאת מתוך פיה.

ואז היא התיישבה עלי. לא על התחתונים שלי אלא על הבטן. היא
התיישבה לי על הבטן והתחילה לקפוץ. שדיה החשופים הלכו וגדלו,
אני מתחתיה מתפתל מהקפיצות - שלא היו חלשות כלל ועיקר - פיטר
האמיל צורח מהסלון, גאנדלף הרועה מגרמניה נובח כמו משוגע והיא
מעלי, קופצת על בטני כשאיבר מינה זוהר מול סנטרי. ניסיתי לתפוס
אותה במותניים ולהעיף אותה מעלי אבל ידיי לא נשמעו לי. הרגשתי
כמו משותק, כמו מהופנט, מהופנט מהאור, מהופנט מהנהימות שלה
ומהנביחות של הכלב, מוטרף לגמרי ממה שקורה במיטתי (דרך אגב,
המיטה עמדה בכבוד בקפיצות המרושעות האלו. מצד שני, אולי עדיף
היה אילו היא היתה קורסת תחתינו). פתאום היא הפסיקה לנהום
ועיניה הפכו לירוקות. הסתכלתי עליהן וראיתי שצורתן כצורת עיני
חתול. פיטר האמיל עדיין צרח משהו לא ברור ברקע (אני אף-פעם לא
מצליח להבין על מה לעזאזל הם שרים, הלהקה הזו), הקלידים
הפיסכודליים עטפו את קולו וב. התחילה לשיר: "אני אוהבת, אני
אוהבת אותו כשהוא עף... אני מתה, אני מתה עליו כשהוא ממריא..."
משהו כזה. היה לה קול סופרן חלוד אולם עיניה החתוליות הפחידו
אותי יותר מהקול שלה. עצמתי את עיניי ולא ידעתי אם אני חולם,
הוזה או חווה את כל הקרקס הזה במציאות. כשגמרה לשיר שמעתי אותה
אומרת באותו קול מוזר: "אתה יודע למה עוד אני אוהבת את
סופרמן?", שאלה ולא חיכתה לתשובה, כי כנראה ידעה שאני לא יכול
לספק אותה. "כי הוא יודע לעוף. וכשהוא עף הוא לוקח אותי על הגב
שלו, ואני תופסת את הגלימה האדומה שלו ושמה את הראש שלי על הגב
שלו, וכשהוא ממריא אני נכנסת לאקסטזה, ואז כשאנחנו באמצע
השמיים הוא מתהפך על הגב שלו ומוריד את החליפה הכחולה שלו, ואז
אני רואה בדיוק מי זה קלארק קנט ומי זה סופרמן, ואני יודעת
להבחין בין שניהם, ואני רואה מה לואיס ליין הפסידה כשהיא
החליטה להקדיש את כל החיים שלה לעבודה עיתונאית מזורגגת, ואני
תופסת את הכלי שלו ועפה איתו עם כל הרוחות, ומקללת את לואיס
ליין שבכלל חשבה לעשות איתו משהו, ואז הוא מנחית אותי על
העננים והוא שולח לי קרן לייזר מתוך העין שלו והקרן פוגעת לי
ישר בתוך הרחם ואני מרגישה כאילו סופרמן נמצא בתוכי!!!"

את שני המשפטים האחרונים היא צעקה בקול חלול ואני ניסיתי לאטום
את אוזניי ולא הצלחתי כי בסוף המשפט היא הגיעה בדיוק לטונים
הגבוהים של פיטר האמיל ושימשה לו קול שני ואני שמעתי את גאנדלף
הרועה הגרמני נובח וחושף שיניו אל האוויר שבסלון, רוקד וקופץ
ורץ בסיבובים בתוך הסלון שלי, עולה על הספה וקופץ על
הטלוויזיה, ורציתי לצעוק לו שיפסיק, ורציתי להעיף את המטורפת
הבלונדינית מעל הבטן המעוכה שלי, ורציתי לתפוס אותה ולהפוך
אותה ולהחדיר אליה את כל זעמי, והרגשתי זקפה אדירה בתוך
תחתוניי והיא פתאום התחילה שוב לנהום ולצחוק חליפות, וירדה עם
ישבנה לעבר תחתוניי, קרעה אותם מעלי עם ציפורניים ארוכות שלא
היו לה לפני כן והתיישבה על איבר מיני הזקוף אך המפוחד,
והתחילה לצרוח כמו שאף אחת לא צרחה מעולם בתוך ביתי. הקירות
רעדו, הזכוכית של החלון הקטן איימה להישבר בדיוק מעל ראשי,
זיעה נטפה מכל חלקי גופי בכמויות שלא היו מביישות בריכה
אולימפית, וב. צורחת וצורחת ואני מרגיש אימה ועונג מתמזגים להם
בהרמוניה מופלאה, מושלמת, ולפתע היא שלחה את ידיה ותלשה מעל
עצמה את שדיה שכבר הגיעו למימדי ענק, פשוט קרעה את שני שדיה
מגופה הלבן, והשליכה אותם מבעד לחלון הגדול שהיה פתוח, ולא היה
דם ולא היו חתיכות עור מגעילות ולא היו זעקות כאב, ורק עיניי,
שכבר לא היה להן מקום להיפתח מרוב השתאות, סונוורו עדיין
מהזוהר שהופץ מגופה תחתון, דרך גופי התחתון, ולפתע היא הביטה
על גופה וזעקה: "החזה שלי! מהר!!!", ולא הבנתי למי היא אומרת
"מהר" ומה היא רוצה שאעשה, ואז היא קפצה ממני, ערומה כביום
היוולדה (או שלא), ובקפיצת ראש זינקה לעבר החלון הגדול והחוצה,
אל האדמה החומה והעשבים השוטים, בעקבות שדיה אותם קרעה מעליה
שניות ספורות לפני כן. בדיוק כשהיא זינקה החוצה - אני גמרתי.
על המיטה. עוד הספקתי לראות אותה רצה ערומה וקופצת מעל הגדר
הירוקה לעבר הבניין שממול ומשם... רק אלוהים יודע.

הסתכלתי על עצמי. כל גופי רעד, המיטה מתחתיי היתה רטובה
ומזיעה, ליבי פעם בקצב מטורף והתנשמתי כאילו זה עתה סיימתי
ריצת מרתון. הסתכלתי על איבר מיני. הוא לא זהר, אפילו לא קצת,
רק נראה שמוט קצת, כאילו מבויש ששוב לכלך את המצעים ולא הספיק
לעשות זאת בתוכה. לדעתי הוא לא ממש רצה.

בסלון הדיסק נגמר. שלושת-רבעי שעה של רוק מתקדם חלפו-עברו להם,
והמכשיר עבר לדיסק הבא שהיה לו בתור - פסקול הסרט 'מלחמת
הכוכבים'. צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני ער ושכל זה קרה לי
באמת ולא הצלחתי להאמין שזה אכן היה, למרות שהצביטה הוכיחה את
עצמה. ואולי זה לא היה? אולי אכלתי אתמול משהו, או שתיתי אתמול
משהו, שגרם לי להזיות מטורפות שכאלה? האמת, לא זכרתי בכלל מה
עשיתי יום קודם. בקושי זכרתי היכן הייתי כמה שעות לפני כן.
הסתכלתי מהחלון הגדול ולא ראיתי כלום. הסטתי את מבטי למעלה
וראיתי את זגוגית החלון הקטן עם שבר גדול באמצעה. 'זה לא אומר
כלום', חשבתי לעצמי, 'אולי היתה פשוט רעידת אדמה או הוריקן
מקרי שהגיע מחוף פרישמן'. התיישבתי על המיטה ונשענתי על
הכריות. מבטי נחת על חצאית שחורה וחולצה בצבע תכלת. "כנראה
שהיית, ולא חלמתי חלום", אמרתי, בלי להיות מודע לכך שהמילים
יצאו מפי בקול רם. ניגבתי את עצמי מהזיעה והרחתי את עצמי -
הריח חנק את כל החדר למרות החלון הפתוח, ואז נזכרתי: הכלב!
קפצתי כנשוך נחש מהמיטה ורצתי ערום כביום היוולדי (או שלא) אל
הסלון. לא הצלחתי לעצור את עצמי ונחתתי על שוקיי בחבטה אדירה,
באמצע הסלון, על הרצפה הקרה, בדיוק כשלוק סקייווקר הרים את
חרבו המוארת להכות באויב בלתי נראה. הכאב היה עצום וחלחל לתוך
גופי. כשנרגעתי מעט הסתכלתי סביבי. הסלון היה מסודר, בדיוק כפי
שהשארתי אותו לפני שעברתי עם ב. לחדר השינה. לא היתה ספה
קרועה, לא היתה טלוויזיה מרוסקת, לא היה ריר על יד המקרר
במטבח, אפילו ריח של כלב לא היה. וגם לא היה כלב. נעלם כאילו
בלעה אותו האדמה, ורק הנביחות שלו עדיין הדהדו בתוך ראשי.
'טוב', חשבתי לעצמי, 'קוסם'.