תמיד הוא היה שם. יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט. בדרך לבית-ספר ובחזרה
משם, בדרך לחוג טניס ובחזרה גם משם, אפילו כשסתם הייתי עובר שם
ליד. תמיד הייתי שומע את אותו המשפט: "מה לשים בפיתה?
חומוס-צ'יפס-סלט?" ומיד אחרי זה היה מגיע גם "עמבה לפי הרגש?".
אני חושב שאפ'חד כבר לא זוכר מתי בכלל נפתח המקום של
יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט, אבל כולם היו אוכלים שם. גם אני לפעמים,
אפילו שלא אהבתי סלט. חוץ מזה, זה היה בדרך הביתה, וגם אם לא,
אז עדיין הייתי עובר שם כדי לבדוק אם יערה שם.
יערה היתה הבת של יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט. וחוץ מזה שהיא היתה
הילדה הכי יפה שהכרתי היא גם היתה איתי בחוג טניס. אבל למרות
שהיינו בחוג ביחד ולמרות שהרגשתי שהיא מחייכת אלי כשאני מסתכל
עליה, קצת התביישתי לדבר איתה, למרות שנורא רציתי. היא גם היתה
גדולה ממני בשנה וזה קצת הפחיד אותי, והיא גם היתה יותר מדי
יפה כזאת. תמיד היא הסתובבה עם שירלי, בכל מקום שראינו את
יערה, שירלי היתה שם גם. אפילו בחוג טניס, למרות ששירלי היתה
ממש גרועה וליערה היה בק-הנד לא רע בכלל. קצת מפחידה היתה
השירלי הזאת. גדולה כזאת עם אף-קציצה. אבל למרות זאת, עם שירלי
לא פחדתי לדבר והייתי מדבר איתה קצת ומגלה ככה דברים על יערה,
כמו זה שהיא אוהבת את סטפן אדברג בגלל שהוא כזה שבדי
ובלונדיני. אני בכלל העדפתי את בוריס בקר, אבל בגלל שיערה אהבה
את אדברג, אז התחלתי לאהוב אותו גם קצת.
יום אחד בדרך חזרה מהבית-ספר עברתי כרגיל ליד המקום של
יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט. איך שאני עובר אני שומע: "מה לשים
בפיתה? חומוס-סלט-צ'יפס?". מה? "חומוס-סלט-צ'יפס"?
"חומוס-סלט-צ'יפס"? מה קורה כאן? ואז זה המשיך "אתה רוצה קצת
חריף עם זה?". עצרתי ולא האמנתי. סובבתי את ראשי לעבר הריח של
הפלאפל ויעקב-חומוס-צ'יפס-סלט לא היה שם. היה שם איזה איש שלא
הכרתי. הוא אפילו לא היה דומה ליעקב-חומוס-צ'יפס-סלט. גם יערה
לא היתה שם. המשכתי הביתה וניסיתי להבין לאן הוא נעלם. הרי
ת-מ-י-ד הוא היה שם. היום לא. גם כשהלכתי לחוג טניס אחר
הצהריים הוא לא היה שם ואותו איש מהצהריים המשיך לשאול את כולם
אם הם רוצים חומוס-סלט-צ'יפס. כשהגעתי לחוג טניס, ראיתי שיערה
לא הגיעה. גם שירלי לא היתה שם כי גם ככה היא באה לכאן רק בגלל
שיערה באה.
בדרך הביתה אחרי החוג, שוב עברתי ליד המקום של
יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט ואותו איש עדיין היה שם ויערה גם המשיכה
לא להיות שם. ניגשתי לאיש הזה שמיד חייך אלי ואמר "כן ילד? מנה
פלאפל? מה בפיתה? חומוס-סלט-צ'יפס?". זה מאוד הרגיז אותי שהוא
הפך את הסדר של הצ'יפס והסלט.
"לא תודה." אמרתי, "איפה יעקב?".  
"יעקב לא פה היום. אני כאן במקומו.", הוא שוב חייך.
"ומי אתה?", רציתי לדעת.
"מושיקו. החתן של יעקב.", אמר בזמן שהוא חותך כמה פיתות עם
סכין יפנית.
"חתן שלו? מה זה אומר? איך אתה יכול להיות חתן שלו?", לא הבנתי
אותו.
"אני בעלה של עופרה. זה מה שזה אומר.", מושיקו התחיל לאבד את
הסבלנות שלו.
"אההה.", הבנתי. עופרה היתה אחות של יערה וגם הבת של
יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט.
"אז איפה יעקב? ולמה אתה מבלבל את הצ'יפס והסלט?", שאלתי.
"ילד, מה יש לך? יעקב לא פה. אתה רוצה פלאפל או לא? לשים
חומוס-סלט-צ'יפס או לא?", מושיקו התחיל להתעצבן.
"הנה, עוד פעם שינית את הסדר של הצ'יפס והסלט.", אמרתי לו.
"טוב ילד, אם 'תה לא רוצה פלאפל אז עוף מפה, טוב? גם ככה יום
קשה.", צעק עלי.
קצת נבהלתי ממושיקו אז ברחתי משם. אבל כל הזמן חשבתי על יערה
ומעניין מה קרה לאבא-שלה-חומוס-צ'יפס-סלט.
למחרת אחרי הבית-ספר שלחתי את אחותי הקטנה לשאול את מושיקו
איפה יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט כי אני פחדתי ממנו, אבל גם אותה הוא
סילק אחרי שהיא שאלה אותו למה הוא מבלבל את הסדר של הצ'יפס
והסלט. זה נורא הפריע גם לה.
ככה עבר לו שבוע שלם ומושיקו עדיין היה במקום של
יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט ויערה לא הגיעה לחוג טניס ואפילו לא
לבית-ספר. גם שירלי לא היתה מגיעה כבר לחוג טניס וגם לא
לבית-ספר. גם ככה היא היתה מגיעה לשם רק בגלל יערה. אחרי שבוע
ויום, כשחזרתי מבית הספר הופתעתי לגלות שהמקום של
יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט סגור. לא סתם סגור. סגור סגור נעול עם
מנעולים כבדים כאלה למטה. ואז ראיתי שיש שם את השלט הלבן הזה
שתולים כשאנשים מתים. התקרבתי עד שהצלחתי לקרוא את השם שהיה
רשום בגדול. "יעקב חצ'ס". ככה קראו לו באמת. ועכשיו הוא מת.
יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט מת.
אחרי שבוע ראיתי ששירלי הגיעה לבית-ספר ודיברה עם כמה ילדים על
זה שהיא הולכת לבקר את יערה אחרי הבי"ס לפני שהיא עוזבת ואם הם
רוצים לבוא גם. לא התביישתי וניגשתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה
לבוא גם.
"זה אתה מהטניס, לא?", שירלי עיקמה את האף-קציצה שלה. תמיד
ידעתי שהיא שונאת אותי, למרות שהיא דיברה איתי לפעמים, וגם אז
זה היה בעיקר על יערה.
"כן זה אני. למה אמרת שיערה עוזבת?", שאלתי.
"כי היא עוזבת. אחרי שהאבל יגמר, היא עוברת לגור בצפון, ליד
הסבתא שלה.", היא אמרה וניסתה לברוח.
"רגע. אמרתי שאני רוצה לבוא. אני לא יודע איפה היא גרה.",
תפסתי ביד שלה שלא תברח. יש לה יד מאוד שרירית בשביל ילדה.
"רחוב האשל 12 קומה 3. ביי.", היא ברחה.
אחר הצהריים לא הלכתי לחוג טניס. הלכתי לרחוב האשל 12 קומה 3.
עמדתי מחוץ לבניין והסתכלתי על הקומה השלישית. פחדתי להכנס. מה
אני אגיד לה? איך אני אגיד לה שאני לא רוצה שהיא תלך לסבתא שלה
בצפון? אחרי כל הזמן הזה שפחדתי לדבר איתה, איך אני אעשה את זה
עכשיו?
כשכבר כמעט התחיל להחשיך אזרתי אומץ, עליתי 3 קומות ועמדתי מול
הדלת. שמעתי רעש של אנשים בפנים. רעש של הרבה אנשים. התחלתי
להתחרט והתכוונתי ללכת. ואז הדלת נפתחה. זאת היתה יערה. היא
הסתכלה עלי בעיניים היפות שלה שהיו עכשיו עצובות מאוד. "בוא
תיכנס.", היא אמרה וחייכה חיוך עצוב. שתקתי ונכנסתי.
היו שם הרבה אנשים שישבו ודיברו והיה שם שולחן עם קעריות
חומוסים. ראיתי גם את מושיקו שם. הוא הסתכל עלי קצת ואז קרץ
וחייך. יערה הובילה אותי אל החדר שלה והתישבה על המיטה.
"תודה", היא אמרה ובהתה בשטיח, "תודה שבאת".
לא כל כך ידעתי מה לומר, אז אמרתי "אני אתגעגע
לחומוס-צ'יפס-סלט של אבא שלך."
היא חייכה והרימה את הראש והסתכלה אלי עם העיניים היפות שלה.
היא היתה כל כך יפה באותו רגע שרק רציתי לחבק אותה. "ואלי?
תתגעגע?", היא שאלה ולא הורידה את מבטה ממני.
המבט הזה שלה בילבל אותי לגמרי וגם השאלה שלה. מה אני אמור
לענות לה?
הרכנתי את ראשי ובלי להסתכל עליה אמרתי "כן".
היא שוב חייכה ואמרה שאני נורא חמוד וחבל שלא דיברתי איתה בכלל
עד עכשיו. הייתי כל כך שמח כשהיא אמרה את זה, אבל גם מאוד עצוב
כי היא עוזבת.
עכשיו כבר בכלל לא התביישתי והרגשתי שממש כיף לי לדבר איתה.
ככה ישבנו ודיברנו וצחקנו והיא נורא שמחה שאני מצחיק אותה כי
היא מאוד עצובה כי אבא שלה מת. היא סיפרה לי סיפורים מצחיקים
על שירלי ואני עשיתי לה חיקויים של
אבא-שלה-יעקב-חומוס-צ'יפס-סלט-זכרונו-לברכה. בסוף, כשכבר היה
מאוחר והייתי צריך ללכת, היא אמרה לי שהיא ואמא שלה עוברות
לצפון כבר מחר. ואז ראיתי איך הדמעות זולגות להן על הלחיים
האדומות שלה. היא חיבקה אותי ונישקה אותי על הלחי. "אל תשכח
אותי, טוב?", היא לחשה לי באוזן.
"אף פעם", אמרתי וחיבקתי אותה בחזרה.
ואז הלכתי. הייתי כל כך מאושר מהנשיקה ומהחיבוק שלה. אבל גם כל
כך עצוב. הרי היא עוזבת מחר. בלילה לא הצלחתי להרדם ורק חשבתי
על איזה אדיוט אני שלא דיברתי איתה עד עכשיו וכמה שחבל שהיא
עוזבת.
מעולם לא ראיתי את יערה מאז, אבל בכל פעם כששואלים אותי "מה
לשים בפיתה? חומוס-צ'יפס-סלט?", אני מיד נזכר. יערה.