It hurts to set you free
But you'll never follow me
The end of laughter and soft lies
The end of nights we tried to die

This is the end


ביציאה מהסרט אני מדליק סיגריה ואת חושפת מבין העטיפה חטיף
שוקולד. אחרי שכל היום השמש הרתיחה את הרחובות המוזנחים של
העיר שלנו, רוח קרירה של ראשית הסתיו עטפה את ירושלים ואותנו
בתוכה. השמיים בהירים, אבל דומה שזה עומד להשתנות בזמן הקרוב.
את אומרת שכל הרגעים היפים בחייך היו בסוף הקיץ ולוקחת נגיסה
מהחטיף. אני? כבר מזמן לא היו לי רגעים יפים. אולי עכשיו,
כשאנו פוסעים, שקט משתולל בתוך החזה.

את מספרת לי שאת מתלבטת אם ללכת על חמש או על ארבע יחידות
במתמטיקה, אבל אני עסוק בלדמיין את שפתיי נושקות על שפתייך ואת
ידי אוחזות בך ללא נכונות לעזוב לעולם. רק הכוכבים שמאירים את
דרכינו יודעים את האש שבוערת בתוכי. מתאמצים, מתוך הזדהות לפלס
את דרכי אלייך. אני מוציא עוד סיגריה ואת מבקשת ממני בטון
אימהי להפסיק עם השטות הזו. חוץ מאהבה וסיגריות אין לי כלום,
אני אומר, ומעביר ידי על שיער זהוב, אסוף בגומיה ישנה. את מי
אתה אוהב? את כולם. גם אותי? אותך אני אוהב יותר מכולם. את
מחייכת ומתרחקת ממני קצת, הרגליים מובילות אותנו לכיוון הבית
שלך.

אני לא מפסיק לחשוב על הרגע בקולנוע שבו ידינו נפגשו במקרה
ונשארו אוחזות במודע עד סוף הסרט. נגיעה ראשונה, טהורה ומלאת
משק כנפי פרפרים בתוך הבטן. יד מלטפת יד ואין גבול לאושר. היד
שלך אומרת שגם את לא רוצה שהסרט הזה ייגמר לעולם. הוא נגמר
ואנחנו יצאנו החוצה, מובכים מעט, לא יודעים מאיזו נקודה
להמשיך.

את קוטעת את מחשבותיי ומזכירה לי שעדיין לא עניתי לך על השאלה
מאתמול. למה הפסקתי לכתוב? טוב לי בתקופה האחרונה, טוב לי כמו
שהרבה זמן לא היה לי. כשטוב לי אין בי דחף לכתוב. אבל נראה לי
שהתקופה הזו תיגמר בקרוב. אני מעביר שוב יד על שיערך. אני בטוח
שהתקופה הזו תיגמר בקרוב ועננים יתאספו מעל ביתי.

עוד מעט נגיע לכיכר, שעליה טפטפו אתמול דמעותיי. אמרת אז, אחרי
שליוויתי אותך, שהבית שלך ממש קרוב ושאת יכולה ללכת לבד. עמדנו
שם, הבטנו אחד לשני בעיניים, ואז הלכת. מבעד לעיניים רטובות
ליוויתי את צעדייך עד אשר נעלמת בסמטאות. שניות אחר כך מצאתי
עצמי רץ אל עבר הכיוון שבו התפוגגת, אבל ברחובות לא נותר זכר
ממך.

זכר הכאב מליל אמש גורם לי לעצור. את מסתובבת אחר מספר צעדים
ושואלת אם הכל בסדר. הכל בסדר, אני אומר, ומבקש ממך להתקרב. את
מתקרבת, אני אוחז בידך ומושך אותך בעדינות אליי. העיניים שלי
נעצמות ואני מרגיש אותנו, עומדים חבוקים באמצע הרחוב, מאבטחים
של בית ראש הממשלה מביטים עלינו. אותך אני אוהב יותר מכולם,
שפתיי לוחשות, ואת אומרת לי שזה לא בסדר מה שאני עושה. כבר
הסברתי לך, את אומרת, שאסור לי להתאהב. הבטחתי לעצמי.

את מתרחקת ואנו ממשיכים לפסוע לכיוון ביתך, הפעם ידינו אוחזות
אחת בשנייה וגופך קרוב אלי. הכיכר שבה נטשת אותי אתמול נראית
כבר באופק ואני מספר לך איך אתמול כל כך לא רציתי שתלכי ואיך
הלכתי לחפש אותך בסמטאות. אז למה לא אמרת לי שאתה לא רוצה שאני
אלך, את מסתכלת לתוכי בעיניים הגדולות שלך. אני מחבק אותך שוב
ואומר שיותר לא אתן להיעלם כך. הידיים שלי מלטפות את שיערך
ואפי מתחכך בעדינות במצחך. אני לא חושבת שכדאי לך, בוא נפסיק
את זה עכשיו, את לוחשת והמלים חולפות לצד אוזני, אי אפשר
להפסיק, אני לוחש.

ההורים שלך כבר מזמן הלכו לישון. הדלת נפתחת בשקט והכלב שלך
מרחרח אותי בחשדנות. פעם היה לי חדר כמו שלך. בגדים מפוזרים על
הרצפה, מחברות ובהם סיפורים שלא סיימתי לכתוב ומכתבי אהבה
מלבבות שנשברו. על הקירות חרוטים שירים מהסתיו החולף. בובה
ישנה שאת לא מוכנה לזרוק שוכבת באדישות על המיטה, התיק כבר
מוכן לשנת הלימודים שתיפתח עוד יומיים.

אנחנו נשכבים על המיטה הגדולה, ריח נעים עוטף את הכרית שלך.
פעם, כשהיה לי חדר כמו שלך, זה היה כל כך טבעי לאסוף אל חיקי
ולחבק נערות בנות שבע עשרה. עכשיו זה מוזר מעט. אני לא יודע אם
אני מאוהב בך, או בהזדמנות שאת נותנת לי לשחזר תקופה אבודה
שכבר שכחתי. השפתיים שלי מוצאות את שלך. תחילה נשיקות קטנות,
מגששות, לומדים להכיר את הטעם החדש. אני מחבק חזק ואת מלטפת את
ראשי, עושים הפסקה, לשאוף מעט אוויר. בגילך לא ידעתי לנשק כל
כך טוב. אני מרגיש את שפתיי פולטות שלוש מילים שלא יצא לי לומר
הרבה, אני אוהב אותך. את מתרחקת ממני ומתיישבת. אל תגיד את זה.
בבקשה. בעיניים שלך מופיעות טיפות קטנות. לא כדאי לך, אני לא
יכולה כך.

שותקים ומביטים בעיניים. היד שלי מושטת אלייך ולאחר מספר שניות
את מתקרבת אלי ומחבקת. הנשיקות הופכות לארוכות, נפרדים לרגע רק
כדי להכניס מעט אוויר וחוזרים. אני חושב ששנינו מרגישים שאלו
הנשיקות האחרונות שיהיו לנו, אני מדחיק את הידיעה.
שוכבים מחובקים והזמן טס, אני מביט בשעון שמראה חמש ואוסף את
עצמי. הייתי רוצה להישאר, כל דקה נוספת היא טיפת אושר לגרוני.
את מלווה אותי לרחוב, שוב ידינו שלובות. כבר הרבה זמן לא פגשתי
את הזריחה מהצד הזה. איך שהשנים חלפו מהר. את מחייכת ואומרת לי
שאני נשמע כמו סבא ולא כמו ילד בן עשרים ואחת. יש משהו נעים
ומרגיע בקול שלך. אני באמת אוהב אותך. אנחנו עומדים וממתינים
למונית והמבט שלך מלא רחמים. אתה לא אוהב אותי, תפסיק לשכנע את
עצמך ותן לי ללכת. המונית מגיעה, אני נותן לך חיבוק גדול, נדבר
מחר, אני צועק ונעלם בתוכה.

העיר מתעוררת ולי יש שיר בלב. ואהבה. חושב עלייך כל הדרך. נכנס
למיטה ועטף את הזכרון בשמיכה. נרדם מאוהב כמו ילד.

הבוקר מגיע מאוחר. אני מתעורר, חיוך גדול על פני. הולך לעבודה,
מדבר עם חברים, שותה כוס קפה ואת איתי בכל מקום. לקראת שעות
הערב המספר שלך מופיע על צג הפלאפון שלי, הלב מתחיל לדפוק.
אמרת הרבה דברים, ביקשת סליחה וניתקת.
 כמה שעות מאוחר יותר, אני עומד קפוא באותה כיכר מקוללת במרכז
רחביה ומסביבי מתמוטטים כל הבניינים של השכונה היפה הזו. הפעם
אני לא רץ לחפש אותך ברחובות החשוכים, אני יודע שלא אמצא אותך.
אולי בגלגול הבא. לך מחר יש בית ספר, יום ראשון של השנה.

כמה שהייתי רוצה להיות שם מחר, להתיישב לצידך בכיתה, לטייל
איתך בהפסקה הגדולה. אני יודע שלא אוכל עוד לעולם, אבל הגעגוע,
יחד עם כאב בבטן, מביא עימו זכרון נעים של תקופה שחלפה. מחר את
תפסעי בין שערי בית הספר, מחר מאות מכוניות יחלפו בכיכר שלנו
ואיש לא יידע שהחזקנו ידיים בסרט ושחיבקתי אותך לא הרחק מכאן.
אני רוצה לפגוש יום אחד, לגמרי במקרה, אחרי שכבר אשכח אותך
כליל, כשאת תוכלי להתאהב.

מוקדש בכאב ובאהבה לרותי