יש לי שאלה אליכם, ככה מלב אל לב. מה הדבר שהכי בא לכם לעשות
עכשיו? טוב, חוץ מלקרוא את הסיפור שלי?  אין לי ספק שכמעט 95
אחוז מהגברים יענו זיון טוב ו- 95 אחוז מהנשים יגידו איזה
פלירט רומנטי עם נרות וקטורת וגיטרה מייבבת, שזה בעצם אותו
דבר. למה רק 95 אחוז, אתם שואלים? ובכן צריך להשאיר כמה אחוזים
לאלה שדווקא עכשיו מתחשק להם איזה סטייק צעיר או פיצה עם
פטריות ובצל...

אם אתם עדיין כאן איתי, במקום לגשת למקרר אז אמשיך להקשות, מה
הדבר השני שהכי בא לכם לעשות, אם הייתם יכולים. לנסוע, נכון?
לא? טוב. ואם הייתי אומרת לכם שהכל על חשבון הברון? אה, עכשיו
אני כבר מרגישה איך בלוטות החשק שלכם כבר ממש מתעוררות. לאן,
אתם שואלים? לחו"ל כמובן.

זו בדיוק הייתה ההרגשה שלי באותו בוקר כשהבוס שלי, יותר נכון
הבוסית, הניחה על שולחני את החוברת עם כל רשימת הכנסים
המתקיימת על פני כדור הארץ בחצי השנה הקרובה. הניחה, חייכה
והלכה לה לדרכה.

התנפלתי על החוברת כאחוזת אמוק. קודם כל בדקתי היכן מתקיימים
הכנסים הכי מדליקים. את אירופה הורדתי מיד מהחשבון. כי זה קרוב
מיידי ולשם אני יכולה להרשות לעצמי לנסוע לבד. אז הלכתי מיד על
אלה הרחוקים. קודם כל, בדקתי אם יש איזה כנס באלסקה. אין, כמה
חבל. אני מתה לנסוע לאלסקה, כבר שנים שמחכה לאיזה כנס שם, אבל
אין. אחר כך בדקתי בארה"ב אתם יודעים, בוסטון, סיאטל, סן
פרנציסקו. יש, אבל מאוחר מידי ,כמעט בסוף השנה. אחר כך ראיתי
את השם וראיתי שעוד אפשר לשלוח תקצירים ונדלקתי זהו, אני
בפנים. לאן אתם שואלים? ובכן לסידני, אוסטרליה. יכול להיות
יותר טוב מזה?

תוך פחות מחצי יום היה תקציר, אפילו עבר הגהה ותיקונים, והונח
על שולחנה של הבוסית שלי. לא אמרה כלום רק חייכה. אחרי חצי שעה
קראה לי, "רעיון נהדר, רק לפני שאת שולחת תרימי טלפון לקרן
ותבדקי כמה כסף יש לך. ואל דאגה, אנחנו עוד נמצא איזה מימון
קטן." אוי ממינקה. מישהו אוהב אותי שם למעלה .

מה אגיד לכם לנסוע לכנס על חשבון הברון זה הכי כיף שיש. אמנם
צריך לאסוף קבלות בדרך, אבל זה פרט הכי קטן שלא צריך להטריד אף
אחד. אתם יודעים מה זה לנסוע מבלי לחשב כל גרוש? ואוסטרליה מה
זה מתאים לי. מי יודע אם בדרך אחרת הייתי יכולה להגיע לשם. אז
כמובן מיד אני יורדת לסטימצקי ומארגנת לי כמה ספרי הדרכה. אתם
יודעים מישלין וכאלה. אבל יש לי עדיין בעיה קטנה פצפונת.

אתם באמת חושבים שאני אטוס לסידני, אוסטרליה לארבעה ימי כנס?
מה אני פריירית? אז עכשיו צריך להפעיל את רשת התקשורת. אתם
בטח מבינים על מה אני מדברת. לספר לכל מי שאפשר שאני נוסעת,
ואם מכירים מישהו שמכיר מישהו, שיש לו קשרים, כדי שאוכל להאריך
את המסע בעוד כמה ימים, עדיין על חשבון הברון. הפעלתי את הרשת
הזו כבר כמה וכמה פעמים. פעם, העברתי מסר בקשר אני מחפשת גבר
מתאים, נחמד, סימפטי, בן-אדם, ואם מישהו מכיר שייצור קשר. טוב,
ההודעה הזו עדיין מסתובבת באיזה שהוא מקום ברשת ואלי עדיין לא
חזרה. לא לכל דבר הרשת הזו עובדת כנראה.

אבל בקשר לאוסטרליה? תוך יום קיבלתי שלוש כתובות עם טלפונים
ומספרי פקס. וכמו ילדה טובה גם כתבתי, גם ביקשתי שיתקנו לי את
האנגלית, כי אני לא מושלמת, ואפילו שלחתי. ולא תאמינו תוך יום
גם קיבלתי תשובה. בקשר לפייפר עצמו אין לי בעיה. יש לי איזה
נושא שאני כבר רצה אתו כמה שנים. צריך רק לעדכן, להוסיף כמה
שקפים למצגת, להפוך אותה דינמית, להוסיף קצת מוזיקה, ואני על
הגל.

אבל עכשיו מתחילות הבעיות האמיתיות: לנסוע קודם לאמסטרדם או
ללונדון. לבקר בסינגפור, הונג קונג, אולי לקפוץ לסין באותה
הזדמנות? בעיות קיומיות נכון?  כמה טוב שיש חברים שעברו את
אותו המסלול. אני אוספת כל פרור מידע רלבנטי. יושבת עם המפות
ומתכננת.

בשבילכם אדלג על הקטע הזה. אבל רק תזכרו, אם בהזדמנות אתם
נוסעים, תצרו קשר ברשת ואתן לכם את כל המידע, אוקיי?

אז תנו לי לספר לכם רק על אוסטרליה. למה אתם שואלים? נו טוב.
את אירופה רובכם מכירים, נכון? אז מה אספר לכם על סקייפהול,
משעמם. ומה על סינגפור , אין הרבה מה לכתוב הביתה. עיר לא
גדולה, מסריחה  וחמה. מה אומר ומה אדבר, אם הייתי בקטע של
סיפור סקסי הייתי מתחילה בתיאור של הזיעה שמטפטפת איטית,
שמטיילת בין ירכיי ואחרי חמש דקות בשמש אני נראית כמו זו
מפרסומת התפוזינה אחרי שהשפריצו עליה, עם חולצת טריקו רטובה
לגמרי, עם פטמות זקורות, שזו מילה מאוד פופולרית, אבל, אנחנו
בסיפור אחר אז נשאיר את הזקור מאחור. תאמינו לי בחום של 41
מעלות בצל, שום דבר לא מזדקר. אפילו לא בבית המלון הכי מפואר
שנראה כמו בורדל, עם וילונות קטיפה אדומים ומראות על התקרה,
אתם יודעים בשביל מה. אפילו המזגן מה זה נפול... בקיצור, חם
נורא. יש אולי מה לראות בסינגפור, אולי. אבל לא למי שעושה שם
רק חניית בינים של 24 שעות כי אתם זוכרים, אני בדרך לאוסטרליה.


אם אתם יכולים לבחור, טוסו בקוונטס. ותאמינו לי, אני לא מקבלת
אחוזים להגיד את זה. המטוס מרווח, לא כמו בשלנו, לא נזכיר
שמות, שלא יגידו שאני לא פטריוטית. הדיילים, חלקם לא צעירים
אבל כאלה עם שרירים, להסתכל עליהם ולמות , כמו נאפולי. ראיתי
שני סרטים. שתיתי שני מרטיני דריי. קיבלתי כיסויי עיניים,
גרביים חמים, שמיכה. לא רע.

רק ממש לפני הנחיתה ריססו אותי כמו איזה ג'וקים. לא הבנתי למה.
אז כמובן שאלתי. נו, ישראלית נודניקית הכל צריכה לדעת. הסבירו
לי אוסטרליה זה אי. נו, את זה ידעתי, אבל זה אי גדול, זו יבשת.
אז מה? שאלתי, מפחדים מהכנסת טפילים ומזיקים. אני מקווה שלא
התכוונו אלי.

איך שנוחתים, על המקום קיבלתי שוק. יותר גרוע מנמל התעופה
אילת. קטן כזה, פשוט כזה. נדמה לי אפילו בלי וולקם הום. המטוס
הענק מתרוקן מהר, לא כמו אצלנו. לפני המכס יש כמה ז'לובים עם
אלות ומעליהם שלט ענק. אם אתה נושא בכליך ירקות, עצים,
פירות נא להתייצב כאן.

מקבלת פיק ברכיים, רק זה חסר לי. נזכרת שקניתי בסינגפור שני
עפיפונים עם מסגרת מעץ, איזה חלום ישן שלי להעיף עפיפונים. חסר
לי שיעמידו אותי מול כיתת יורים בגין הכנסת מזיקים לאי. הולכת
ומתייצבת בפני הז'לוב הכי קטן שזה אולי שני מטר, ומגמגמת. מי
זוכר איך אומרים עפיפון באנגלית. טיירה? לא, זה בערבית, נדמה
לי. לוקח לי איזה חצי שעה להסביר לו על מה אני מדברת. ובסוף
הוא שואל "לכמה זמן באת?" אני עונה, "שלושה שבועות," שזה נכון.
"ואחר כך תיקחי את 'זה' בחזרה?" "כמובן," אני עונה ורגלי
משקשקות. "טוב את יכולה להכניס את זה אם לא תפתחי את זה במהלך
כל השהות שלך כאן, הבנת."

תודה לאל, משחררים אותי, בלי מעצר בית ובלי קרנטינה. השעה כבר
ארבע ושלושים לפנות בוקר. כל הנוסעים כבר אינם. אני לבד באולם
הענק. יוצאת החוצה, חושך. בקושי רואה מגרש חניה של מכוניות,
גדול בערך כמו המגרש של קניון איילון ברמת גן שזה לא גדול.
מתחיל טפטוף איטי כזה כמו באנגליה, כי אצלם חורף כשאצלנו
ובסינגפור קיץ.

אני מסתכלת סביב ונעשה לי שוורץ פון דה אוייגן, כלומר שחור
בעיניים. כלום עם כלום. ראש פינה יותר גדול ויותר מפואר.
אלוהים אני חושבת לעצמי ואחר כך מטומטמת, לאוסטרליה רצית
לנסוע? למה? למה לא בחרת בסן פרנציסקו, בציוויליזציה? מה את
מחפשת כאן בחור הנידח הזה?

התחושה הזאת מתגברת כשמגיע אוטובוס שייקח אותי לסידני. זוכרים
את האוטובוסים של אגד משנות הששים עם הריפוד מעור, כזה אדום
שמבוקע במקומות הרגישים? כזה בדיוק. כשמפציע השחר העולם נראה
עגום יותר מכל המקומות שאי פעם ביקרתי בהם או שראיתי בימי
חלדי. כבר מתחילים לראות בתים. בתים? הגזמתי, שוחות מטות
ליפול. ברזל מחליד, ערמות אשפה. חלונות מנופצים, כאילו הייתה
כאן מלחמה והכל התרוקן. בשלב מסוים אני ניגשת לנהג, כבר לא
בטוחה בשום דבר. "אתה נוסע לסידני?" "כן," עונה קצר. "זו הדרך
הרגילה?" הוא מסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. "לא מכיר דרך אחרת,
גבירתי, ונא לשבת. אנחנו נוסעים."

גבירתי הוא תוקע לי... נו, מתיישבת. עוד אני מבכה את מר גורלי
על שהחלטתי לנסוע לכנס באוסטרליה הרחוקה ואנחנו מרגישה שאנחנו
מתקרבים.

אחרי הנחיתה בלילה, יותר נכון הנפילה, לוקח לי זמן להתאושש
ולהרים ראש. אני מנסה לנחם את עצמי שזה רק בגלל פער השעות,
הטיסה הארוכה ואולי מעברי הזמנים מכדור של קיץ, לכדור של חורף.
ואולי זה רק בגלל שאני יודעת שבאוסטרליה לא מחכה לי איש, רק
כנס?

יש לי יומיים להרוג עד לפתיחה החגיגית, ואני מתחילה בגישושים.
מנסה לקלוט את העיר, לא להתבלט, להרגיש שייכת. מטיילת פה ושם,
מחליפה מילה או שניים עם העיר. זו לא הרגשת הניכור של פריז,
וגם לא החגיגה האין סופית של ניו-יורק, אפילו לא המוכר והידוע
של לונדון. אני מנסה להבין את השוני בתחושה. לפתע אני קולטת,
לא שמעתי עד כה אף מילה בעברית. אז אולי זה סתם געגוע?

אחרי כמה שעות אני מבינה שיש כאן גם משהו אחר. העיר חיה בקצב
אחר משלי. כמעט שלא רואה ילדים כאלה שמשתוללים ברחוב ועושים
סצנות להורים. גם במסעדות יושבים קפואים. המקום היחידי שבו אני
רואה ילדים, זה בגני החיות ובמוזיאונים. הולכים לאט, לא
מתרוצצים. בעצם כולם פה הולכים לאט ברחובות הרחבים. זהו, מקצב
החיים כאן שונה. החיים נגמרים בשעה חמש. והכל נסגר. לא מתחשבים
כאן בתיירים, אולי רק ממש במרכז העיר. ואני כל כך רוצה להרגיש
שייכת, גם כאן.

מנסה ליצור קשר עם משפחה שאני פוגשת במלון. טוב לא משפחה, רק
אם ובתה. הבת בת 18, ואצלנו הייתה כבר מזמן מגויסת לצה"ל.
האימא ככה מטופחת בסביבות ה- 40. אתם יודעים, מפתחים שיחה,
מאיפה את, מהיכן אתן.

שתיהן מסתכלות עלי כאילו אני עב"ם. "יו דונט סיי, את מיזראיל?
האו וונדרפול." יש לי תחושה שהבת בודקת אם יש לי קרניים או זנב
מוחבא שם מאחורי. אבל זה לא מה שמטריף לי את הנשמה. אני שואלת
אותן, "ומה אתן עושות כאן?", האם עונה לי, כי הבת יושבת כמו
קלוץ ומפחדת לגעת בי. "אנחנו מניו-זילנד. הבת שלי באה לסידני
ללמוד ספרות. קורס של שבוע ימים, אז באתי ביחד אתה. הרי אי
אפשר לשלוח ילדה כזו צעירה לבד."

הרגו אותי השתיים האלה. אני בגיל 10 נסעתי לבד מרחק של איזה
שעתיים נסיעה בשני אוטובוסים לעשות צילום חזה כי חשבו שיש לי
דלקת ריאות, וזו בת ה- 18 צריכה את הליווי של האימא שלה כדי
לטוס כמה? שעה. אבל אחר כך אני עוד מקשה ושואלת, "ומקצוע ספרות
זה העתיד שלך?" והילדה כאילו מתעוררת: "כל חיי חלמתי להיות
ספרית." מדקלמת. "מקצוע מאוד מבוקש בניו-זילנד."

גם בבר בבית המלון, מנסה לשלוח מבטים, להתחבר. מתיישבת ליד איש
עסקים מקווינסלנד. מחייכת. מחייך בחזרה, מזמין לשתייה. אבל כל
כך משעמם לשוחח על כבשים. מנסה להסביר לי את ההבדלים שבין סוגי
הכבשים שהוא מגדל ה'פפין' מרינו ו'סקסון' מרינו. וככל שאני
מנסה להטות השיחה לדברים אחרים ולעניינים קצת יותר מרתקים, הוא
עדיין במרינו שלו, מתלהב. למרות חליפת העסקים המהודרת והעניבה
המנוקדת, אני מאבדת עניין בו ובכבשיו. כבר עדיף לחזור למלון
ולראות סרט ישן עם גרי קופר או אפילו לצפות בתוכנית דוקומנטרית
על האבוריז'ים, כזו מדכאת.

רק כשהכנס מתחיל להתעורר ומחליפים הילוכים, אני שוב מרגישה
כמעט כמו דג במים. אין כמעט ישראלים. מעניין למה? אני רצה
למלון, לחדרי, לפתוח סי אן אן, תודה לאל אין מלחמה. אז זה בטח
רק בגלל המרחק. הרבה אמריקאים, מדושני עונג, שזה תמיד טוב ,
מוסיפים צבע עליז משהו. מתחילה לטוות רשת סבוכה. חסר לי להציג
בכנס, בפני אולם ריק, מבלי שאיש יבוא לשמוע אותי, נכון, הפחד
הנצחי של כל מרצה בכנסים.

שלא כמנהגי, הולכת לכל ההרצאות, כאילו שזה הכנס הראשון שלי או
האחרון, תלוי מאיזו זווית ראיה מסתכלים על זה. יותר בטוח כאן
מאשר בחוץ? לא, לא יותר בטוח, יותר נעים.  בערב יוצאים כקבוצה
שמתארגנת ספונטנית לארוחת ערב. מפטפטים, מחליפים בדיחות
שחוקות, צוחקים. מישהי מקומית מפרת, זורקת פתאום. "חכו, מה
דעתכם נקנה בקבוק, נלך לחדר ונחגוג? יהיה יותר נחמד ולא יסגרו
לנו את הבר בפרצוף." אף אחד לא מתנגד. מחכים בסבלנות. אחרי כ
10 דקות חוזרת כולה כעוסה. "לא תאמינו כמה דרש בשביל בקבוק
פשוט. אם הייתי Stingy Jew לא הייתי קונה.... "פתאום מסתכלת
לעברי ושמה מהר יד על הפה. "סליחה, לא התכוונתי. זה סתם ביטוי
את יודעת, כזה שמקובל פה..."

מתחשק לי לשאול אותה אם פגשה כבר ביהודים, אבל לא שואלת.

בזמן ההצגה של הפייפר שלי האולם מלא מפה לפה. יותר נכון,
עומדים מקיר לקיר. אני מסתכלת על הקהל, מחפשת פנים מוכרות.
אין. אבל רובם מחייכים ו... עושים לי סימנים כאלה בעיניים. שלא
תעזי לבייש אותנו, ומסתכלים לי לתוך הפה, כאילו רוצים ללחוש לי
את כל המילים. אני לוחצת על ה-VCR, מתפללת שהסרט שהכנתי לא
יקפוץ, אבל  הכל עובד כמו שצריך. בתום ההרצאה מחיאות כפיים שלא
היו מביישות את נשיא המדינה. אבל אני לא לוקחת קרדיט מלא.
מתחוור לי, כהארה, כשבאים ללחוץ את ידי שאני משמשת כטוטם,
כסימן, כסמל לגאווה לאומית. שהעובדה שאני מישראל, היא שמשכה
אותם לכאן, לא ההרצאה שלי.

ההרגשה הזו עוד מתחדדת כשלמחרת מזמינים אותי לטוק שואו ברדיו
היהודי המקומי. שואלים קצת על הנושא. הרבה על ישראל, גם
מאזינים מתקשרים. אחת מזמינה אותי לביתה לארוחת ערב, דרך
הרדיו. עושה לי עור של אווז, כשהיא אומרת בעברית עילגת, "ברוכה
הבאה." למה אני לא מרגישה מבורכת?

הכנס מסתיים כדרכם של כנסים. טקס חגיגי, קצת מרגש, הנפת דגלים,
נאומים. מכריזים על מיקום הכנס הבא, נגמר. מחליפים כתובות
וכרטיסי ביקור שכולם יודעים שיכנסו לספרי הזיכרונות, או יזרקו
לפח בסיבוב הקרוב. אני מסתכלת לאחור. בשביל זה הייתי צריכה
לנסוע עד לכאן?

בחוץ נושמת אוויר עמוק לתוך ריאותיי, נו, טוב יש לי עוד כמה
ימים להרוג כאן, לפי שאני ממשיכה למלבורן.  ופתאום אני שומעת
קוראים בשמי, בעברית.

אני מסתובבת. רות ואריה לוטם, בחיי. השכנים שלי מהבית. שני
בנינים על-יד. הילדים שלי והילדים שלהם היו ביחד בגן. רות
ואריה מנפנפים לי בעליזות, שכך יהיה לי טוב, חסרי נשימה. "איזה
יופי שמצאנו אותך. ראינו את שמך בעיתון המקומי." עכשיו אני
בוכה וצוחקת, שמחה לראותם כאילו הם המלאך המושיע שלי.

כמובן שעוברת אליהם לכמה ימים, בשביל להירגע, עכשיו אפשר כבר
לראות את הארץ הגדולה הזו בנחת. הם גרים באחד המקומות היפים
שבסידני. בית ענקי על צוק המשקיף על מפרץ, בתוך מפרץ, בתוך
מפרץ. מרחוק ספינת מפרש קטנה. ומאחורי זה אם מסתכלים טוב
ומאמצים קצת את העיניים, זה הבית... שלי ... רק שייקח לי עוד
קצת לחזור אליו.

אז אם אתם שואלים: היה כדאי לנסוע לאוסטרליה? אולי רק בשביל
ההרגשה הזו שעדיין יש לי לאן לחזור.... נדמה לי שהיה שווה.