ברי?
ברי, מה את עושה?!
ברי! תפסיקי עם זה מיד!
ברי? את שומעת אותי??? ברי, לא!

הקול עדיין הדהד בראשה בזמן שהלכה, לא יודעת לאן. פשוט הלכה
לראות לאן תגיע, לא מצליחה להוציא את הקול המהדהד מראשה...

פתאום היא החליטה לבדוק איפה היא. היא הסתכלה ימינה, הסתכלה
שמאלה, קדימה, אחורה, ושמה לב שאינה יודעת... וחשבה לעצמה, 'זה
מה שרציתי, לא?' עמוק עמוק בלב התשובה הייתה לא... אבל ברי,
ילדה עם עקרונות, לא יכלה להודות בזה... 'כן, זה מה שרציתי!
אני שמחה! אני מאושרת!' חשבה לעצמה והמשיכה ללכת קצת, עד שעצרה
לנוח, והתיישבה.

ברי כעסה! ברי כעסה מאוד מאוד. היא אמרה לה מיליון פעמים
להחזיר אותו! אבל היא לא מקשיבה, וברי אף פעם לא הבינה למה. אז
ברי החליטה ללכת להחזיר אותו לבד. אבל לאן ללכת? איפה הוא? על
זה היא לא חשבה, הרי יותר קל בלי לחשוב על זה.

עודנה יושבת שקועה בתמונה שלו, שמה לב שהשמש לא מפריעה לה
יותר. הרימה את ראשה וראתה מישהו רוכן מעליה בוהה בתמונה.
בנשימה מהירה החלה להחביא את התמונה. האיש, לא, זה לא היה איש,
זה היה ילד דווקא, לא זז. הוא היה גבוה עם שיער שחור, שכנראה
לא קיבל תיספורת כבר המון זמן, ועם מבט רך. ברי ידעה שאסור
לדבר עם זרים, אבל עכשיו, שהיא אפילו לא יודעת איפה היא,
החליטה שמותר.

למה אתה מסתכל על דברים שלא שלך, שאלה. הילד מזמין את עצמו
לבד, התיישב ליידה.
אני גיל, הלכתי הבייתה וראיתי אותך ושמתי לב שהכרתי את הילד
בתמונה. הוא נפטר לפני שנה, לא?

ברי שתקה. ברי לא ידעה.

ברי קמה, והלכה לחפש אותו.