אני ג'י. ויש לי חברה. לחברה שלי קוראים אן. בעצם, את השם שלי
היא נתנה לי, כי היא אוהבת אותי מאוד. את אן אני מכיר מאז שהיא
הייתה בת 7. כיתה ב', אם אינני טועה. והיום היא כבר בת 18,
אוטוטו מתגייסת, אני לא מאמין! איך עברו להן 11 שנים, אבל
אנחנו נשארנו ביחד. מעולם לא נפרדנו, חוץ מהתקופה הקצרה, של
החופש הגדול בין כיתה ח' ל-ט'. היא טסה לאוסטרליה למשך חודש
וחצי ואותי שכחה מאחור, חזרה וסיפרה לי שהיא אפילו החליפה אותי
לתקופה הזו, באחד... שבעצם אין לו אפילו שם, ואני נעלבתי
מאוד.

נכון, היחסים בינינו לא תמיד מושלמים, עליי היא תמיד מוציאה את
הכעס שלה, אם זה על ההורים שלה (שאוהבים אותה, אבל היא לא רואה
את זה, היא עוד לא למדה כנראה לקרוא בין השורות), או על החברות
בכיתה, ולפעמים גם על חברים שלה- היו לה כבר שלושה, אבל לי אל
תדאגו, אני לא קנאי!
ואת כל הסודות היא מספרת לי, ובעצם, גם אני הייתי פעם סוד. אני
לא מבין אותה, את אן, אבל היא הבהירה לי פעם, "ג'י, אתה שלי,
ואני אוהבת אותך מאוד ואני לא רוצה שאף אחד יגלה את זה, אז אתה
תהיה החבר הסודי שלי, בסדר?" ולי לא נותר אלא להסכים. מה כבר
יכולתי לעשות? אבל אחרי בערך שנתיים כבר לא היה אכפת לה שכולם
ידעו, וכל המשפחה שלה, שידעה ראשונה, ובעיקר האח החטטן הזה
שלה, אוהד, כולם שאלו עלי שאלות והציקו לה, והיא נורא התביישה
והייתה באה אליי לבכות. והיא מצאה בי נחמה, מזל שהיא לא נטשה
אותי... לא הייתי מסתדר בלעדיה, אן היא החיים שלי!

ואחרי זה, כשבאה לבקר אצלה עדי, החברה הכי טובה שלה, שהיא מלאך
ותמיד תמכה באן, גם היא חקרה אותה חקירה צולבת, ואז גם שאר
החברים שלה. ואן לא רצתה, היא רצתה שאני אחזור להיות סוד.
מבחינתה, הייתי יכול להשאר נעול באיזה ארון, ובמשך 4 חודשים
היא לא נגעה בי ולא סיפרה לי כלום, אבל היא גם לא הלכה לאחר,
היא לא בגדה בי. ואז כבר לא היה לה אכפת. היא התבגרה.
לראות ילדה הופכת לנערה, זה אחד הניסים המדהימים ביותר שיש
בטבע. ואני זכיתי לראות את התהליך כולו!

כל כמה זמן, בערך ברווחים של שנה, אם יש לה תמונה שהיא מוצאת
שהיא נראית בה מ-ש-ג-ע-ת (ולכו אתם תנסו לשכנע נערה צעירה שיש
לה גוף מושלם? עבודה לא פשוטה כלל וכלל), אז היא נתנה לי אותה,
שאני אשמור. ואני התמכרתי אליה, ולעולם לא הבטתי באחרת. כן,
אני מכור לאן. יש לה כישרון כתיבה מדהים. אם היא רק הייתה
שואלת, הייתי תומך בה שתוציא ספר. ספר ממש, עם כל מיני אגדות
שעליהן היא אוהבת לכתוב, כי כישרון כזה לא מוצאים בכל יום. אבל
היא לא שואלת אותי.
בעצם, בקשר שלנו היא עושה כמעט כל מה שבא לה. ואני פשוט נמצא
שם בשבילה, מתי שהיא רק רוצה, וכשהיא לא באה, אז אני שותק.
ואני מחכה לה, כי אני יודע שבסוף היא תבוא. היא תמיד חוזרת!
בעצם, לא תמיד.

עכשיו אנחנו ניאלץ להפרד, כי אן אוטוטו מתגייסת ועוזבת לצבא.
בסיס סגור. אני לא יודע אל מי היא תבוא לבכות שם ולמי היא תראה
את הסיפורים שהיא כותבת ולא מפרסמת לחבריה. וכשתפתיע אותה עוד
אחת מהמחשבות הרעות האלה, על זה שבעצם אין לה יותר למה לחיות,
מי יהיה שם ויראה לה את הרשימה שהיא הכינה בסוף כיתה ו', עם כל
הדברים היפים בחיים? ואת הציור ההוא, שהיא ציירה פעם בצופים,
על מקום קסום שאליו היא יכולה תמיד לברוח, בעזרת הדמיון...

כן, אני חבר טוב, אני שומר כל מה שהיא נותנת לי, כל פיסה מאן,
היא פיסה מהחיים שלי. ועכשיו, כשהיא עוזבת, איך היא תסתדר
בלעדי? ויותר גרוע, בלעדיה, כל מה שיוותר לי הוא לדהות, בלעדיה
לעולם לא אראה עוד אור יום. אן היא השמש שלי. אני יכול לחוש את
כל הדמעות שלה, שהיא בכתה ממש לתוכי במשך 11 שנים מצטברות, ולו
רק הייתה לי האופציה, הייתי בוכה ומראה לה כמה היא חשובה לי
ביום שהיא עוזבת.

אבל ממני היא כבר נפרדה. וכל שנותר לה עכשיו הוא להכניס אותי
שוב למגירה הסודית, זו שמאחורי המראה. ולי נותר לחזור שוב ושוב
על המילים שלעולם ישארו חרוטות בי, המילים האחרונות:
"יומן יקר,
יוצאת אני לדרך חדשה,
דרך של אישה צעירה, נסיכה.
היית לי חבר נאמן במשך 11 שנים,
לעולם אנצור אותך בליבי.
לא יהיה לי עוד ג'י כמוך, מושלם,
שתמיד יהיה שם בשבילי.
שלך לעד, ומעבר לכך,
אן"