"את כזאת שקופה."
כנראה שאני מרגישה חופשיה מדי, ומספרת בקלות על מה שאני עוברת
ואיך אני מרגישה. הם כבר קוראים אותי.
הם יודעים לקשור.
אני תמיד יושבת בצד עם הערימה הצבעונית הזו בידיים שלי, נראית
כל כך... מוסווית. אחידה. ואז כשאני מתחילה לנפח, הם גדלים
ומקבלים צבע שקוף כזה, וקצת קשה לי להחליט.
"אני לא מבינה אותך יותר."
ואני מביאה אותם לאחרים, שיקשרו. והם עושים זר מקסים, "החיים
שלך תלויים בך," אבל אני לא יודעת לקשור.
ניסיתי להכין זר, הוא התפרק לי בידיים. "תראי איך החיים שלך
התפוררו."
ובקניונים תוכלי למצוא הליום, לנפח ולעוף הרחק מכאן, עד שהשמש
תפוצץ אותך.
אבל תמיד יוכלו להחליף אותך בחבילת בלונים של שלוש שקל תשעים.