נוגע, לא נוגע,
כל כך קרוב, ולא ממש מתקרב.
בשדה כלניות עומד לו עץ אלון גבוה.
כמו תלוש מנוף אחר, לא מרגיש שייך.
זוכר ימים עברו, עת עצים לדרך עמדו שלובי ענפים,
ופרחים בכל צבעי הקשת, מלאו עד קצה האופק.
עת ציפורים צייצו, והיו מהן שגם הגדילו לעשות, ושרו,
בלי מלים, במנגינת פלאים, הרטיטו כל חיה וצמח.
נוגע, לא נוגע,
כל כך קרוב, ולא ממש שם.
ולא מש משם.
אני לא מוותר.
סתור שיער, הרוח מנשבת ללא לאות, ליד שמיר ושית,
אחוז דיבוק כמעט, לתפוש את המהות, הקרבה אוחזת עד כאב,
מים מפכים בנחל הצלול. חתולה ולידה ארנבת, שכמו התגנבה מספר
ילדים,
חיים מן המים, נשטפים באור השמש העדין.
תוגה נופלת עליי, ועמה גם עייפות.
עוד לפנות ערב, בנוף דרומי קסום, אני נרדם תחת עץ אלון בודד. |