מלח פשוט אני לבדי.
צל של מלח.
אפילו לא צל,
אפילו לא אני,
רק פשוט לבדי.

נודד אני על פני הימים בחשיכה החונקת.
בן בלי בית,
בן בלי זכרון,
בן בלי אהבה,
בן בלי.
שנים משוטט כסומא.
דורות,
עידנים,
נצחים.
סומא.

מגדלור היית לפשוט לבדי.
מהבהבת, מרוחקת, יורה בי חצי אור דרך האפלה הריקה.
כאב טהור ומבורך.
אור טהור ומבורך.
מנוחה.

אורך שטף אותי בחמימות לוהטת מקור יוקד,
ופתאום הייתי אני.
והיינו פשוט לבדנו.
המלח והמגדלור שלו.
המגדלור והמלח שלה.

באורך, כי אמת הוא, זהר הוא למראך.
ואורך, כי אורך הוא- נתן בו חיים.
המלח אהב את המגדלור שהיה רק שלו.
אהבת אמת.
כל אבן ואבן,
כל חריץ וגומחה אפלה,
כל קרן אור.

אך האור סינוור אותו.
ושוב לא יכל לראות את המגדלור.
האור שטף כשיכחה,
ונשאר רק ההווה-
האור.
המגדלור קראה אליו. בכתה. צעקה. התחננה.
אך דבר לא יכל לחדור את האור- ברכתי וקללתו.

לבסוף נשבר לב הזכוכית והאש של המגדלור.
מכל האור נשארה רק שיכחה העוטפת כאם את הגוף אך מרעילה את
הנשמה.
ומגדל האור הפכה למגדל אבן -
חשוכה ופרוצה לרוחות מזדמנות.

פשוט לבדי יושב לרגלי המגדל
מרכיב אלפי חתיכות זכוכית זעירות.
בתקווה חסרת תקווה
שהאור שוב יחזור למגדלך,
שעינייך שוב יזהרו למראי,
ששוב לא אהיה עוד
רק
פשוט לבדי.





מוקדש ליפעת