"למה?" שאלה והסתכלה בו עם העיניים הגדולות והיפות שלה. עיניים
כל כך עדינות, גדולות, כחולות.
אם מסתכלים ממש ממש עמוק, אפשר לראות הכל. מה שאתה רוצה. ככה
אלה, העיניים שלה.

"הלו? אתה פה?" קראה לי ונופפה בידיה.
"סליחה. כנראה חלמתי שניה".
לא רציתי להגיד לה שבעצם הסתכלתי על העיניים שלה. העיניים
היפות שלה.
"נו, אז למה?" המשיכה לשאול.
"כי.. כי אני לא רוצה לצאת איתה.. היא לא בשבילי. חוץ מזה, אני
חושב שאני אוהב מישהי אחרת".
"מה? אתה אוהב מישהי אחרת ולא סיפרת לי? אני לא מאמינה! נו,
שתף... את מי?"
הרגליים שלי התחילו לרעוד, השיניים שלי נקשו, הלב שלי דפק
בחוזקה... מה אני אעשה? מה אני אגיד לה? שאותה?
היא תתחיל... לגמגם... היא תתחיל להתחמק. היא תגיד לי שזה לא
אני, זו היא. היא תרצה להתרחק ממני... אני אשאר לבד, מסכן,
בודד.
טוב, אבל חייבים לקחת סיכון. פשוט חייבים.
"אני... אני... אני אוהב... אותך".

הטלפון צלצל.
זו הייתה היא.
"יו! אין לך מושג כמה אני שמח לשמוע שזו את!" התרגשתי.
כנראה סיקרנתי אותה...
"כן? למה?"
"כי... כי אני אוהב אותך!"
"אוי... איזה חמוד! גם אני אוהבת אותך!"
"בואי ניפגש".
"קרה משהו? הכל בסדר?"
"כן כן. לגמרי בסדר. נו, אז נפגשים?"
"אין בעיה".

חיכיתי לה בפארק.
היא איחרה. לא מתאים לה.
ניסיתי להתקשר אליה, אבל הפלאפון שלה היה סגור.
כבר הגיע הערב והיא לא הגיעה.
החלטתי לחזור הבייתה ולסדר איתה מחר את העניינים.
הכל היה מאוד מוזר.

יום למחרת הלכתי לבקר אותה כהפתעה אצלה בבית.
ההורים שלה היו בחו"ל, אז היא נשארה לבד באותו שבוע.
החלטתי לבוא בלי להתקשר.
באתי. השתמשתי במפתח שלה שכמו תמיד מתחבא מתחת לשטיח הכניסה.
קראתי בשמה, והיא לא ענתה לי.
עליתי לחדר שלה.
שם מצאתי אותה, מוטלת על הרצפה, שוכבת בשלולית של דם.
הרגליים שלי התחילו לרעוד, השיניים שלי נקשו, הלב שלי דפק
בחוזקה...
בכיתי... "אני... אני... אני אוהב... אותך".