חצי קילו עצב מונח עליי עכשיו וזה כואב.
לא רק נפשית אלא גם פיזית.
אני טובעת בתוך כל זה ואני לא חושבת שיש לי דרך לצאת מזה.
לאכול כבר לא כזה כיף.
לצאת מהבית זה חסר משמעות.
הגוף כואב, שלא לדבר על הראש.
ושלא תבינו לא נכון: זה לא שאני לא מעריכה את החיים. אני נורא
מעריכה אותם, באמת, אבל פשוט כל כך כל כך עצוב לי. ואני לא
יודעת מה לעשות עם זה.
זה כבר שנה ככה. שנה!
זה דיי הרבה, לא?
אומרים ששבתאי נכנס למזל סרטן והוא יושב שם שנתיים וחצי ולכן
מכביד על החיים... אממ, אז זה אומר שנשארו, מה? עוד שנה וחצי?
אני לא יכולה יותר.
לא נהניתי מכלום כבר הרבה זמן. והמבט הריקני הזה בעיניים...
אני שונאת לרחם על עצמי אבל פשוט כל כך מגעיל לי. ואף אחד לא
קולט... ואם כן אז לא באמת עושים עם זה משהו... מעניין מתי
מישהו יפתח את הפה שלו... חחח, אולי זאת צריכה להיות אני,
אבל... אבל... לא יודעת, גם לזה אין לי כוח... סליחה על
הבכי...
סיימתי פה.
שלום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.