אחרי חודשים ארוכים של שיעולים בלתי נסבלים, אמא שלי הלכה
לרופא. העובדה שכבר בגיל שבועיים התייתמה מאמה הביולוגית, הפכה
את אמא שלי לאדם חזק, שלא ממהר להיעזר בשירותי הרפואה. פעם עוד
העסקתי את עצמי במחשבות מז'אנר "אם היא רק הייתה דואגת לעצמה
יותר", וחלמתי להחזיר אותה, כמו סופרמן שמסובב את העולם, אבל
היום, שלוש שנים אחרי שנפרדה מאיתנו סופית - אנחנו לא ניפרד
ממנה כל עוד אנחנו צלולים - אני יודע שאלה שטויות. אחרי הכל,
דוקטור, היא מתה מסרטן.
אמא יצקה תוכן, במלחמתה ובלכתה, בשתיים מהקלישאות החבוטות
ביותר: א. אנשים נבחנים בשעות קשות; ב. אתה לא מעריך מספיק בני
אדם עד שהם אינם. במשך שנים חשבתי שאמא שלי אשה חלשה, עצובה
לפרקים, נוחה לבכות, אבל המחלה הארורה ההיא חשפה אצלה כוחות
מדהימים ויצר הישרדות יוצא דופן. אמא שלי לא הפסידה לסרטן
הנבזי. הוא גרם לה לאבד את היכולות הפיזיות והמנטליות, כמו
חניבעל לקטר או כל סדיסט אחר, ואז, כשהגוף שלה הכיל יותר משככי
כאבים מכדוריות לבנות, אירגן לה תעלול נבזי.
במהלך חודש אחד בשנת 2000, החיים שלי התהפכו פעמיים. בשני
המקרים הרפואה הייתה מעורבת. רופא אחד הודיע שלאמא שלי נשארו,
ברוטו, משהו כמו שלושה חודשים. דוקטור אחר, עם חלוק ירוק
וקרחת, סיפר לי ולזוגתי שיחסי המין שלנו, בימים ובשעות שהוכתבו
לנו מראש (בכפוף לתוצאות האולטרה סאונד), עשו את שלהם. הצלחנו,
בתום נסיונות לא מעטים, להיכנס להריון.
שני התהליכים המנוגדים תפסו תאוצה במקביל. הנה אנחנו במי שפיר,
ואחותי מעדכנת אותי על עוד הקרנה. הדוקטור מאבחן שני דפקים! יש
לנו תאומים, ואמא הולכת לרכוש לעצמה פאה. היא לא ממש האמינה
בלוק של שינייד אוקונר. זה בן ובת. וואו! ואמא, הולכת ודועכת,
מבטיחה שהיא תעשה להם בייבי סיטר. ואני מחזיק לה את היד. משתדל
לבכות רק בחדר המדרגות, בחושך, עם סיגריה בזווית הפה.
שני עוברים קטנים שייטו להם בתוך הרחם אני מתאר לעצמי שכבר
אז הם הציקו זה לזו ובאותו זמן ממש, במרחק של קילומטר בקו
אווירי, סבתא שלהם נבלה וקמלה. אני מבטיחה לך, אמרה לי באחת
מאותן עשרות שיחות שבהן למדתי להעריץ אותה, שאני אשאר בשביל
לראות אותם. בשלב ההוא היא כבר הבינה שנותר לה זמן קצוב.
כשנולדתי, אחותי הייתה בת 19 ואחי בן 13. מאז גיל חמש גדלתי,
במובן היומיומי, כבן יחיד. אמא לא הרשתה לעצמה לוותר על האושר
של צפייה בילדים של בן הזקונים שלה. לפעמים אני חושב שהיא סבלה
כמה חודשים מיותרים בגלל הציפייה הזאת, ומיד מחפש לי איזו
שמיכה להטמין תחתיה את הראש ולבכות.
מבחינה סיפורית, זה היה נהדר להוביל את שני צירי העלילה לעימות
חזיתי. אמא מתה בחדר אחד כשבחדר השני באים לעולם הנכדים שלה,
אבל לפעמים המציאות עולה על רוב דימיון, לא על כולו. שיפור
מסוים נרשם במצבה של אמא בסמוך ללידה, למרות שלא הייתה במיטבה.
יום אחד היא הושיבה אותי לידה, על הספה המכוערת בסלון, והתנצלה
בפניי, כולה מתייפחת, על כך שלא תוכל לגדל את הילדים. זה היה
מסוג הרגעים האלה, בכל זאת עוד קלישאה, שקורים לך פעם בחיים.
זה בסדר, אמא, אמרתי והדמעות כבר שטפו כל חלקה טובה. והיא
הצטערה כל כך, והזכירה שהיא הבטיחה, ושכל כך לא נעים לאכזב לה
אותי.
כשהטף חגג שמונה חודשים וקצת, בדיוק השבוע לפני שלוש שנים, אמא
שלי עברה לעולם שכולו מצבות מכוערות ותולעים.
אם רק היה אפשר, הייתי שולח לה מייל עם תמונות של הילדים. הכל
יכול היה להיות מושלם אם היא הייתה קופצת להציץ עליהם כשהם
ישנים, לכסות אותם, כמו שכיסתה אותי כשהייתי בגילם, ולתת להם
נשיקת לילה טוב. הם לא יודעים עד כמה הם זקוקים לזה. גם אמא
לא.


(פורסם לראשונה ב=12/8/2004 ב"העיר")