בין נטיפי האי שפיות שמטפטפים לי על החולשה
בין אבני השאול שבוערות מתחת לרגלי
בתוך חורשת הבדידות, שלרגלי רמוסות התקווה האחוזה בשאיפה
בחלל האינסופי שנמצא בין מיתר למיתר, בין עין לעין,
את נמצאת שם להזכיר לי
שיש הופכין.
ואת לא מהמלאכים שרק לוקחים אותי לטיול בשמיים מעל גן העדן
את מאלה שמוליכים אותי בין עצי הדעת ונהרות הדבש
שארגיש כמה שזה אמיתי.
יש אוקיינוס מעבר להרי החושך
והאוקיינוס הזה הוא את. על כל מצולותיו וטוהרו.
והרסניותו.
שכן, בכוחך לנתץ את סירתי.
אז בלילה,
כשאת ישנה,
אל תשכחי שיש יישויות, שאין בכוחן לעמוד בעוצמתך.