באת והודעת,
"נסיכה שלי, אני הולך על קרבי".

אני זוכרת איך ניסיתי לשכנע אותך לוותר, לרדת מהרעיון.
זוכרת איך הסברת לי שוב ושוב עד כמה חשוב לך העניין,
היית נחוש, היית נלהב כל כך, הסברת לי למה, כמה ואיך הכל
מתנהל,
עד שהבנתי שזה באמת מה שאתה רוצה, שיכנעתי את עצמי שיהיה טוב,
שיכנעתי את עצמי שהשבועיים, שלושה, חודש כן ייגמרו
מתישהו.

קראו בשמך, חיבקת חיבוק חם, נשקת נשיקת געגועים,
ניגבת לאימך דמעה - ועלית עם עוד מאות לאוטובוסים, נסעת .

זוכרת את השיחות ממך בלילות, כשהיית לבד, כשהיה לך קר
בשמירות,
זוכרת שהיית מתקשר כל כמה שעות להגיד שהכל בסדר,
זוכרת שלפני ניתוק השיחה, הזכרת את אהבתך,
זוכרת שהייתי מתעוררת מסיוטים,
זוכרת שהייתי גולשת למחשבות מפחידות,
זוכרת שהייתי מתכרבלת בתוך שמיכת הפוך ומקווה שאקבל צילצול
ואשמע ממך שהכל תקין,
בסופו של עניין... התרגלתי למצבים אלו.

ועכשיו,
עכשיו כואב לי כשאני נזכרת באותן השיחות,
כואב לי כשאני נזכרת באותה הודעה בחדשות,
ההודעה על התקפת מוצב של חיילי צה"ל.
אני חיה בתוך תסבוכת,
חיה במעין סרט.

אני נזכרת באותה הסטריה של האמא שלך,
נזכרת באותו החיבוק שנתנה לי,
נזכרת באותו הרגע שבו נפלה מתוך ידיי לרצפה והחלה לצעוק,
לצעוק צעקות של כאב.

מסתכלת על אותן תמונות שלך,
עם מדי הזית, הכומתה הסגולה והחיוך הגאה,
רואה אותי לידך ורוצה לשוב לאותו הרגע.

אני רוצה שתחזור,
אני רוצה לקבל שיחות טלפון ממך, רוצה שתגיד בהן שהכל בסדר.

אני רוצה לשמוע אותך שוב אומר שאתה אוהב,
המועקה עצומה, החוסר הבנה הזה שלא נותן לי מנוח,
לא מצליחה לעכל, לא מצליחה לקלוט שכבר לא אוכל לראות את החיוך
הכובש והמקסים הזה שלך.

לא רוצה לנסות להבין - מפחדת לשכוח.
מפחדת שיהיה לי כאן טוב,
כולם אומרים שזה מה שהיית רוצה בשבילי, שיהיה לי טוב,
כנראה... שאצטרך להמשיך להאמין לאותו המשפט שאומר שעכשיו אתה
במקום טוב יותר.

הפצע שנוצר אצלי לא מצליח להיסגר,
עדיין פתוח, עדיין מדמם.

רציתי להגיד לך,
רציתי שתדע,
אני מתגעגעת,


אני רוצה שתחזור.


18/8/2004