יושבת פה.
יודעת שהוא שם.
על מה יש להם כל כך הרבה לדבר?
על מה עוד נשאר להם אחרי שעות שיחה מאתמול?
למה לאקסיות יש נטייה לשנוא תמיד את הנוכחית, ולמה לאקסיות יש
נטייה לא לשחרר את הידיים מהמושכות?
למה הוא צריך לשבת אצל הכלבה הזו שעות, ולספוג האשמות על משהו
שהוא עשה פעם, כשהיא לא נתנה לו הזדמנות בכלל להתקרב?

ולמה אני צריכה לעמוד ולספוג ממנה מטחי שנאה,
לעמוד ולתת לה להשפיל אותי.
להתכופף ו"לקבל בתחת"?
למה הצל השמן שלה עומד ומאיים כל הזמן?
למה בגללה עכשיו קשה לי להאמין שהוא באמת אוהב כמו שהוא אומר?
למה הוא מגונן עליה ככה?
למה הוא רב אתי בגללה?
למה אני צריכה להיות זו שאשמה בסוף?

לא כתבתי הרבה זמן,
לא יודעת למה.
אולי כי היה לי עם מי לדבר,
ועכשיו אני מרגישה שאין.
כי הנושא שהכי מפריע לי,
זה הנושא שהוא הכי מגונן עליו.

אבודה קצת בתוך הסיטואציה הזו,
לא יודעת אם אני מגיבה בתמימות כשאני תומכת בו לסגור את זה,
והוא יחמוק בין אצבעותיי בתוך התמימות והתמיכה שלי, או שאני
עושה את הדבר הנכון...
אולי אני פשוט אלך לישון,
כי ההמתנה הזו הורגת אותי.

אני רואה בעיני רוחי תמונות מרגיזות,
הם יושבים יחד שם על הספה,
היא עם הכוס יין שלה, הוא עם סיגריה
צוחקים ונהנים,
ו...
אולי
עושים מעשים
שלעולם לא אדע שקרו.

חוסר הבטחון הפתאומי הזה,
מוציא אותי מאיזון.
ושזה נוגע אליה
כך גם הוא.