אני כל הזמן חושב מה היית אומרת, אם היית פה לידי. אם היית
רואה אותי היום, נוהג במכונית היאפית הזאת, במאזדה אם-אקס חמש
הגועלית הזאת שלי, עם בובת הברבי המחומצנת הריקה-מתוכן הזאת,
שיושבת במושב לידי ומדברת שטויות. בטח היית מזכירה לי איך פעם
נשבעתי שלי זה לא יקרה. טוב, פעם הכול היה שונה, נכון?

"אז תגיד," היא מושכת לי עכשיו בשרוול. "אתה לוקח אותי לאילת
שבוע הבא?"
אילת? תגידי לי, אני נראה לך כמו חייל ברגילה? מה יש לי לחפש
באילת? הקדימו את פסטיבל הג'אז השנה או מה?
"נו, בחייך," היא מתחנחנת. "בוא ניסע, יהיה קטעים, גם שרון
והחבר שלה יהיו שם."
אה, נהדר. עכשיו אין שום סיכוי בעולם שאני נוסע. יש לה הרבה
חברות פוסטמות, אבל השרון הזאת זה משהו שלא מהעולם הזה. שרון
בטוחה שהעולם קם ונופל על החתונה של בן וג'יי-לו. שרון שורצת
אצלנו בסלון כל היום ורואה אופרות סבון. שם, על הספה שלנו.
שלנו, את קולטת? שלי ושלך.
"נוווו!" היא מייללת.
- "תפסיקי למשוך לי בשרוול, אני נוהג."

היא מחבקת לי את הזרוע ומניחה עליה את הראש. עוד פעם היא
מתחילה להתנהג כמו ילדה קטנה. היא חושבת שזה חמוד. אני לא סובל
את זה. ברגעים כאלה אני כל כך מתגעגע אלייך, שזה פשוט כואב. את
זוכרת? היינו אז רק קצת יותר מבוגרים ממה שהיא עכשיו. אם היית
פה, היינו מנהלים שיחות לתוך הלילה, אוכלים פיצה קרה ומשאירים
קצת לכלב, ואת היית מסבירה לי דברים כמו משל המערה של אפלטון,
או המונולוג של הנרי החמישי לפני קרב אז'ינקור בראייה
היסטורית. איתה אני כל הזמן מרגיש כאילו חזרתי לתיכון. בעצם
היא רק עכשיו סיימה תיכון, כשאני חושב על זה. עוד יסתבר שהיא
משקרת לי בקשר לגיל שלה, ואז באמת אכלתי אותה.

"Anyway," (היא אומרת באנגלית עם מבטא וזה לא יוצא לה מוצלח,
אבל אין לי אומץ להגיד לה את זה), "סיפרתי לשרון איך אתה עושה
את המערה של קיפי, והיא נשפכה מצחוק. הבטחתי לה שתראה לה."
אני מרגיש את הפרצוף שלי מתקשח מרוב גועל. "לא."
- "אוי, נו, תפסיק להיות כזה כבד!"
מעניין אם גם להומברט הומברט היו קטעים כאלה, באוטו עם לוליטה.
אני חייב לסיים פעם לקרוא את לוליטה. תמיד אמרת שאני חייב
לקרוא יותר.
"אתה מקשיב לי?" היא שואלת עכשיו.
- "כן."
אבל אני לא. אני מדמיין שאיתך אני נוסע עכשיו, בפיאט המצ'וקמקת
שהייתה לנו אז, ושזה הראש שלך נשען על הכתף שלי עכשיו. זוכרת?
את קראת לפיאט שלנו 'הארי', על שם הטנדר מ"הגשרים של מחוז
מדיסון" או משהו כזה, וכל שבת היינו שמים את הכלב מאחורה,
מרימים קלאץ' ונוסעים, בלי לתכנן בכלל לאן או למה או מתי
חוזרים. טיילנו בו עד שכמעט נפלו ממנו הגלגלים. אם היית פה,
הייתי נשבע לך, שאני מוכן לדחוף את המאזדה הזאת מצוק בזה הרגע
בשביל עוד סיבוב אחד ויחיד עם הארי שלנו. אני רציתי לשים תמונה
של הארי על ההזמנות לחתונה, זוכרת?

"רק שתדע שהחיקוי הזה שאתה עושה של המערה של קיפי זה הדבר הכי
קול, ששמעתי בזמן האחרון." היא מצהירה חגיגית.
- "תודה רבה."
- "למה כיבית ת'רדיו?" היא שואלת.
- "ככה."
- "תדליק, נו! זה החדש של אמינם, אומרים שזה סוף הדרך!"
- "אחר כך." אני לא אנסה אפילו לפענח את מה שהיא אמרה עכשיו.
"אוף, איזה דיכאון איתך!" היא קובלת. "טוב, אם אתה כל כך לא
רוצה, אז לא צריך."
עכשיו אני מרגיש אשם. היא תמיד מוצאת סיבות קטנוניות ותינוקיות
כאלה לגרום לי להרגיש אשם. אוי ואבוי לי אם אני לא אשים לב
לנעליים החדשות שלה, למשל. את מבינה מאיפה אני בא? את מבינה?
מה, מה אני עושה איתה. אני צריך לגמור עם זה כבר. זה לא הוגן,
לא כלפיה ולא כלפייך ולא כלפי אף אחד.

"אני אוהבת אותך." היא אומרת בהתחנחנות, ונצמדת אליי עוד פעם.
מושכת את האות האחרונה במילה 'אותך', בתינוקיות כזאת. היא כל
הזמן עושה את זה, מדברת כמו ילדה קטנה. היא בטוחה שזה הדבר הכי
חמוד בעולם. את קולטת? עכשיו היא אוהבת אותי. שלשום היא הייתה
ברוגז. היא עושה לי ברוגז לפחות פעם בשבוע. ברוגז של כמה שעות.
תמיד בגלל שהיא התקשרה אליי והייתי לא זמין, או שאמרתי משהו לא
יפה על בריטני ספירס, או איזו סיבה מטומטמת אחרת. אפילו
המייק-אפ סקס נהיה מזויף. "אתה יודע," היא ממשיכה לדבר.
"כשהיינו קטנות הייתי מבקשת מאח שלי שיקליט לי רחוב סומסום,
ואז אני ושרון היינו יושבות וכל פעם שקיפי היה פותח את הדלת
למערה שלו- היינו עושות פאוז ויושבות צמוד למסך ומנסות להציץ
פנימה. אבל אף פעם לא הצלחנו."
- "אה-הא." אני מגיב בחולשה.  
- "הייתי מתה לבקר פעם באולפנים ולראות מה יש שמה מאחורי הדלת
הזאת. מה יש בפנים המאורה של קיפי, זו אחת התעלומות הגדולות של
החיים. אתה לא חושב?"
אני לא עונה. מה היא רוצה שאני אגיד? שזה הדבר הכי טיפשי
ששמעתי בחיים שלי?
"וחוץ מזה, למה לדעתך הוא אף פעם לא משמן את הדלת? למה היא
ממשיכה לחרוק ככה שנים על גבי שנים?" היא ממשיכה בפרצוף תמים.
"בטח יש פה איזה מסר סמוי. נכון?"

פתאום יש לי חשק מוזר להוריד את המכונית מהכביש ולהיכנס
בעמודים של איזה גשר. זהו זה, את שומעת? המערה של אפלטון זה
פסה, המערה של סאראמנגו זה פג-תוקפו. מה שהולך היום זה המערה
של קיפי. זה מה שמרכיב את העולם התרבותי שלה. קיפי והחריקה
המה-זה-קולית של המערה שלו, והמסתורין של תכולת המערה. שאלוהים
יעזור לי.
אם היית פה עכשיו, אז היית נהיית רצינית פתאום, ומתחילה לחשוב
ברצינות על הטמטום הזה של המערה של קיפי, ומוצאת בזה כל מיני
משמעויות נסתרות. על תפיסת העולם של ילדים, או משהו כזה. זה מה
שאת היית אומרת, אם היית פה עכשיו.
ואת רוצה לדעת מה הכי מעצבן? זה הרי שקר, הכול שקר אחד גדול.
היא לא אוהבת אותי. היא לא יודעת את המשמעות של המילה הזאת,
התינוקת האנורקטית הזאת. היא אוהבת את זה שאני מבוגר ממנה,
שאני נראה טוב, שאני מרוויח טוב, את המאזדה. זה משהו לספר
לחברות שלה. היא אוהבת את עצמה, ואני בסך הכול צד ג' בעניין
הזה.

"תגיד לי, מה עובר עליך בזמן האחרון?" היא שואלת פתאום, והיא
נשמעת כל כך רצינית שלשנייה אחת, רק שנייה מטורפת אחת, אני
בטוח שזה יצא מהפה שלך.
"למה את מתכוונת?"
- "אתה לא עונה לי חזרה שאתה אוהב אותי. אתה כבר לא מתייחס
אליי כמו פעם. אתה מדבר לעצמך, אתה שם לב?"
אנחנו עוצרים ברמזור, ואני חושב מה את היית אומרת עכשיו. היית
אומרת שכאן ועכשיו או לעולם לא. היית אומרת שאני יכול למכור
תירוצים לאנשים אחרים, אבל לא לעצמי. ולשנייה אחת אני מרגיש
כמו פעם, כשעוד הייתי שווה משהו.

ובדיוק אז, איך שאני פותח את הפה כדי לומר לה הכול, הסלולרי
שלה מצלצל. אפילו הניגון הטיפשי הזה שיש לה בתור צלצול מוציא
אותי מהכלים. ומה את חושבת שהיא עושה? מכבה אותו? מתעלמת?
אומרת שזה לא זמן טוב? שואלת אותי אם לענות? מה פתאום. ביד אחת
היא עונה וביד השנייה היא מסמנת לי להיות בשקט. זה עוד אחד
מהדברים שאני צריך לקבל כמובן מאליו.
"שרון! מה שלומך, נשמה?" היא צווחת לתוך הטלפון. "יו, יו, חכי
שנייה." היא תוקעת לי את הטלפון לפרצוף. "תעשה המערה של
קיפי!"
- "לא."
- "תעשה שנייה! בשביל שרון, נו!" היא ממשיכה לצווח כאילו לא
אמרתי כלום.
- "די כבר."
- "נו, תעשה! תעשה המערה של קיפי!"

ואני כבר לא יכול יותר, אז מהר לפני שהרמזור יתחלף, אני מלביש
את שתי הידיים על האף והפה ומחקה בגרון ניחר את החריקה המשולשת
הזאת, שהדלת של המערה של קיפי הייתה עושה - שתיים קצרות, אחד
ארוך, שתיים קצרות, אחד ארוך, שתיים קצרות וארוך ארוך ויורד,
והיא מתפוצצת מצחוק על ידי, וממשיכה לצחוק כאילו סיפרתי עכשיו
את הבדיחה הכי טובה בעולם, ולא שמה אליי לב לכמה שניות; ככה
שאני יכול להשאיר את הידיים על הפנים עוד קצת, ולדמיין שזאת את
כאן לידי.