נחש האפעה הארוך שוטט בלי מעש בחולות המדבר הצחיח והלוהט. השמש
רתחה ממעל, וגופו הכהה של הנחש קלט את אורה והזרים גלי חום
אדירים בדמו הקר. הוא התפתל לאיטו, בתחילה ימינה, ואחרי כמה
דקות, כשראה שהדרך לא מובילה לשומקום מעניין, חתך שמאלה והמשיך
לזחול באיטיות, תר בעיניו אחר אוכל ראוי לשמו - חרדון, זיקית,
אולי אפילו שפן סלע, אם יתמזל מזלו. יכול להיות שיש כאן
עכברים? חשב לעצמו הנחש, והחליט שלא יזיק לנסות לחפש גם אותם,
למרות שטעמם בטח יהיה רע ומר - בטח לא כמו הטעם העסיסי-משהו של
שפן סלע שמן.

המדבר העצום השתרע לפניו במלוא הדרו - גלי חול צהובים מאופק עד
אופק, אדי חום מסתמנים מול העיניים, ומלבדם אין נפש חיה ואף לא
נפש אדם. המדבר, כך חשב האפעה, הוא מקום משכנו של האפעה. הוא
ביתו. ביתי. אך האפעה לא היה רגיל לבית הזה. המדבר - זר היה
לו. החולות - משטח רך ולא נוח לתנועה. האוכל - נורא ואיום,
משהו של חוסר-ברירה לחלוטין. החום - בלתי נסבל. מידי פעם חשב
הנחש שבעצם הגיע לגיהנום ולא למדבר. זה דווקא הגיוני, חשב
לעצמו, בעקבות שרשרת האירועים שהביאה אותי לכאן. אבל נוראה מכל
היתה הבדידות. אוח, מה לא היה עושה בשביל שיוכל לדבר עם מישהו,
אפילו סתם לפגוש מישהו, לשטוף את העיניים בדמות אחרת שהיא לא
אוכל אלא מישהו כמוהו, חבר למסע האינסופי במדבר. לפני כמה ימים
פגש נחש אחר, אפעה גם הוא. הוא ניסה להתקרב אליו, אך האפעה
האחר עשה מולו פרצוף מאיים וחשף את להביו החדים מלאי הארס,
ולמרות שהוא ידע שהוא כמובן חסין לארס של נחשים מסוגו, הוא לא
העז לבדוק את התיאוריה הזו. אבל כעת, בין זחילה לרביצה, חשב
לעצמו שאולי זה דווקא יכול היה להיות רעיון לא רע פשוט לגמור
עם כל העניין הזה, וזהו... האמת, כבר לא היה לו כוח.

בזמן שיטוטיו הבלתי פוסקים נזכר הנחש בעצב: פעם הוא היה
בן-אדם. ובעצם, לא כל-כך פעם. רק לפני שבוע עוד היה יצור מהלך
על שתיים, עם שיער ורגליים וידיים ושפתיים ולשון ורודה ורגישה
לטעמים ועיני אדם בורקות, שהסתירו נפש עדינה. 30 שנה הוא חי
כבן-אדם מן המניין והנה, לפני שבוע בדיוק, התהפכו היוצרות -
האדם היה לנחש, העולם כולו התהפך. עכשיו הוא רואה את הכל
מלמטה. אבל מה ההבדל? גם לפני שבוע בדיוק הוא ראה את הכל
מלמטה. אמנם לא פיזית, אבל בטח נפשית, מוראלית. הרי בדיוק בגלל
זה הוא הפך לנחש, כך האמין.

בדיוק לפני שבוע הוא היה במצב הכי נמוך אליו יכול היה להגיע,
לדעתו. הוא היה בשפל קיומי, הוא חש מושפל וממורטט, הדיכאון עטף
אותו כמו קורים שהעכביש עוטף בהם את טרפו והם מתהדקים ומתהדקים
עד שגוף הקורבן כבר אינו נראה לעין, רק קורים לבנים ועבים של
דיכאון, תחושת חוסר אונים שכמוה לא ידע מעודו. ולמה? רק בגלל
שהיא עזבה אותו? האם זו היתה הסיבה האמיתית לתחושות הקשות
מנשוא, שהרגיש באותו יום ארור? באותו זמן נראה היה שהתשובה על
כך חיובית. היא נטשה, והוא נפל. לא סתם נפל, אלא צנח. צניחה
חופשית אל תהום פעורה ומחייכת באכזריות,  מלאת סלעים משוננים
היטב שיינעצו בכל חלקי גופו, ישסעו אותו מכל עבר ויגרמו לליבו
לדמם עד ריק.
לא היה לו מושג למה היא עזבה אותו, בעצם. נכון, ההידרדרות
ביחסים היתה מורגשת היטב לא רק לה, גם הוא סבל מכך, אך הוא לא
סבר שהדברים יגיעו עד כדי פרידה ממשית וסופית, שבוקר בהיר אחד
היא תבוא ותודיע לו שזהו, נמאס לה ממנו לגמרי, הוא הגיע לה עד
כאן, היא אורזת את מעט חפציה ועוזבת לתמיד, ושלא ידאג לה, היא
כבר תסתדר, היא לא צריכה אותו, היא מסתדרת נהדר לבד, הרי היא
עשתה זאת במשך החודשים האחרונים פשוט יופי, הרי הוא עצמו הרגיל
אותה להיות לבד, אז שלא ידאג לה עכשיו כשהיא עוזבת, וגם אם
ידאג - זו כבר הבעיה שלו, לה לא אכפת יותר ממנו ויותר מכך -
היא כבר לא אוהבת אותו יותר. הוא הצליח להשניא את עצמו עליה,
עד כדי כך!

התחושה הראשונית שלו היתה הקלה עצומה. אבן כבדה שרבצה על ליבו
כבר חודשים התגלגלה סוף-סוף למטה ויצאה מתוך גופו לעד, כך הוא
קיווה. כמה שעות אחר-כך, בעודו יושב על ספת הסלון ולא חושב על
כלום, הוא התחיל להרגיש את הדיכאון מתחיל לחלחל אל גופו. זה
התחיל בזה שהוא קם לשירותים וחיפש אותה ברחבי הבית כדי לומר לה
משהו, הוא כבר לא זכר מה. והיא לא היתה. ואז הוא נזכר שהיא
איננה, והוא חש צביטה קטנה בלב. הוא חזר, התיישב על הספה והחל
להרהר במה שקרה. וככל שהוא הרהר יותר ויותר, כך הדיכאון הצמיח
שורשים ארוכים יותר בתוך ליבו, והם נאחזו בו היטב וסרבו
להרפות. גם תוכנית מצחיקה בטלוויזיה לא שיפרה את מצב רוחו, גם
לא גלידה עם קצפת שהלך לקנות לעצמו. הוא לא ידע מה קורה לו
ולמה זה קורה לו, רק חש איך ראשו מתחיל להתערפל ומחשבותיו
מאבדות מבהירותן ככל שהזמן עבר. מרה שחורה עטפה אותו ודמעות
החלו לזלוג מעיניו הגדולות. אל תבכה, מה אתה, נקבה? אמר לעצמו
בזעף, אך המילים כבר איבדו ממשמעותן והדמעות רק התגברו. אחרי
דקות ארוכות הוא קם לשטוף את פניו, חשב להתקשר אליה, אך לא היה
לו מושג היכן היא. זכרונה עורר בו גל געגוע גדול, שהציף את
העצבות מחדש, והפעם בעוצמה גדולה יותר. הוא הרגיש כמו נמלה
שהולכת על שביל העפר וחבורת ילדים צעקנית בטיול שנתי עוברת
בדיוק באותו השביל והנמלה האומללה נלחמת על חייה (כשלמען האמת,
אין לה הרבה מה לעשות חוץ מלהודות לאלוהיה כל פעם מחדש) מול
נעליים כבדות וגדולות, שמאיימות למחוץ אותה למוות.

הוא הרגיש כה עלוב, כל-כך אומלל וחסר שמחת חיים מינימלית, עד
שאפילו לא טרח לברר לעצמו מדוע הוא חש את התחושות הקשות
והלא-הגיוניות הללו. איך העובדה שחברתו זה 3 שנים זרקה אותו
בלי הנד עפעף גורמת לו לחשוב מחשבות אובדניות, ומה יעזור לו
בכלל לבכות על עצמו ולרחם על עצמו עד כדי כך. ולפתע האירה בו
הארה - הוא הבין שהוא מושפל בצורה כל-כך גדולה עד שבעיני רוחו
ראה את עצמו קטוע רגליים וידיים, שוכב על בטנו חסר-אונים,
מנופף בגדמיו וזועק לעזרה כמו תינוק לאימו. רק אז, נזכר, העולם
התערפל מול עיניו עד שהשחיר לגמרי. הוא איבד את הכרתו.  
הוא כבר לא התעורר יותר. כלומר כן, אבל לא בצורתו הנורמלית. לא
בתור בן-אדם. הוא התעורר בתור נחש אפעה ירוק-שחור ארוך מהממוצע
(גם בתור בן-אדם הוא היה די גבוה), באמצע המדבר, ומבחינתו
כאילו לא התעורר כלל.

בתחילה היה בטוח שהוא חווה סיוט מיוחד במינו, ממשי עד אימה:
הוא הרגיש את חול המדבר, את חום המדבר, הרגיש את גופו הנחשי
החלק נטול הגפיים, ראה מסביבו רק חול וחול ולא הבין מה קרה לו
והיכן הוא נמצא. משהו בתודעתו זעק אליו, רצה לצאת החוצה ולצעוק
אל מוחו המסוייט את האמת, אך הוא לא נתן לו להשתחרר. עוד לא.
תן לי קודם להבין בעצמי מי אני ומה אני, מה קרה איתי ולמה כולי
מלא חול, למה בכלל כל מה שאני יכול לראות זה רק חול. הוא ניסה
לצבוט עצמו כדי להתעורר, אך לא היה לו עם מה. הוא ניסה לעצום
ולפקוח עיניו, אך גילה שאין לו עם מה. דקות ארוכות עוד ניסה
להתעורר מהסיוט הבלתי צפוי הזה, אך לבסוף לא היה יכול להתנגד
ונתן לדבר הנורא ההוא לפרוץ מתודעתו ולבשר לו בקול צלול ובלתי
נשמע: אתה נחש! אתה נחש אפעה! אתה לא חולם, אתה ער לחלוטין, לא
מתת, אתה חי יותר מתמיד, אבל קיבלת את מה שרצית - מעתה תזחל על
גחונך, כי הינך נחש אפעה!

הוא לא הבין את עצמו. מה ז"א "קיבלת את מה שרצית"?! אני רציתי
לזחול על גחוני כמו נחש??? מעולם לא! אני רציתי להיות בלי
ידיים ורגליים? בחיים לא! אני רוצה את הידיים והרגליים שלי
בחזרה!!! אני רוצה להיות בן-אדם! הוא פתח את פיו וניסה לזעוק
לשמיים, אולם שום קול לא יצא מפיו מלבד היסוי של נחש אפעה, וגם
השמיים כבר לא נראו מה שהיו פעם. לשונו הארוכה והמפוצלת
הסתלסלה מתוך פיו בייאוש, והוא גילה שהוא יודע על המקום בו הוא
נמצא הרבה יותר אחרי שלשוננו הציצה החוצה. אבל לא היה הרבה מה
לדעת. הוא היה מונח על חול גבוה ורך של מדבר רחב-ידיים בחום של
יותר מ-40 מעלות ומסביבו אין אפילו מים לישועה. ונורא מכל -
הוא היה נחש. לא סתם נחש, אלא אפעה. נחש טרף, אם אפשר לומר כך,
נחש ארסי שיכול להרוג בן-אדם. כשהמחשבה על בני אדם עלתה בראשו,
הציף אותו יצר נקמה מוזר, עתיק יומין, יצר שלא ידע שקיים אצלו.
הוא הבין שבתור בן-אדם היצר הזה דווקא כן היה קיים אצלו, אבל
באופן הפוך - כלפי הנחש. כמה אירוני, חשב לעצמו בגיחוך, בעודו
ממשיך לעכל באיטיות את עובדת היותו יצור חלקלק ללא רגליים,
שנוא-נפשו של האדם מימים-ימימה.  

איזו מין קללה נחתה עלי, תהה לעצמו. איך זה יכול להיות? מוחו
המיוסר סירב לקלוט, גופו הארוך סירב להתרגל לצורתו החדשה,
המוזרה כל-כך. הוא מיאן לקבל על עצמו את ישותו החדשה והחל
לתהות האם נפשו גם היא נהייתה נפש נחש, או שמא היא פרחה לה ולא
תשוב עוד, כי לחיות אין בכלל נשמה. חיות. הוא היה עכשיו חיה.
כמה מוזר. לא עוד "אדם בשר ודם" אלא חית השדה. או יותר נכון,
חית המדבר. ואפילו לא חיה אלא זוחל. מאוס, יש אפילו שיגידו
מגעיל, יצור מרושע ודוחה. אבל אחרי הכל זה מגיע לו. זה כנראה
חלק מהעונש המתמשך שהתחיל בעזיבה של חברה שלו, מין עונש מיוחד
שאלוהים מעניש רק את החוטאים הגדולים ביותר, למרות שהוא לא
הצליח להיזכר בחטא מיוחד שחטא בו מלבד הדברים הרגילים שכולם
עושים. ולמה דווקא אפעה? למה לא, למשל, אנקונדה, או קוברה?
לפחות אז הייתי חי בתנאים טובים יותר, חשב לעצמו. אך מיד מיהר
לתקן עצמו, כיוון שידע שאין לו בכלל מושג על תנאי מחייתם של
נחשים.

במשך יומיים הוא הסתובב מתוסכל ובעיקר רעב. הוא לא ידע מה הוא
אמור לאכול, או איך הוא אמור לצוד את טרפו. צמא, למרבה הפלא,
הוא דווקא לא חש. בסופו של דבר, אחרי שכבר כמעט התייאש והפקיר
עצמו לחסדי השמש הלוהטת, קלט בזווית עינו שפן סלע פרוותי צועד
לו בניחותא אל עבר ביתו (ככל הנראה) בלי לשים לב לאפעה, ששרץ
כמה מטרים ממנו. הנחש ניסה למקד את מבטו בשפן, אך לשונו
השתרבבה מאליה מתוך פיו וריח עז של בשר עלה בנחיריו. הוא החל
להתקדם בזחילה איטית ושקטה לעבר היצור השמנמן, לא מודע
לאינסטינקטים המובילים אותו, אותם אינסטינקטים שכמה רגעים אח"כ
שלחו את פיו המשולש לעבר גופו של השפן וגרמו לשיניו החדות
להינעץ בבשרו ולשחרר את מנת הארס הדרושה להמתתו של היצור
המסכן. זו היתה הארוחה הראשונה שלו מאז הפך לנחש והיא ערבה
לחיכו, אך לא הפחיתה מהרגשת המרירות שלו. בזמן ששכב על בטנו
בשמש, מנסה לעכל את השפן, חג לו נץ גבוה מעל ראשו. האפעה לא שם
לב לקיומו.

והיום חלף בדיוק שבוע מאז נפל עליו עולמו והוא עבר לזחול על
גחונו. הוא כבר הספיק להתרגל, פחות או יותר (יותר פחות מאשר
יותר), לגופו החדש, לאוכל החדש, לבית החדש. אולם לתחושה הקשה
שמלווה את הזחילה על הבטן, נטול גפיים, הוא לא התרגל וידע שגם
לא יתרגל. האם אפשר להתרגל לראות את העולם מלמטה? האם אפשר
להתרגל להיות יצור מאוס ולא רק בעיני בני-אדם?
למזלו, לא היה אף אחד שיראה אותו במצבו הנוכחי, כמו שלא היה
מישהו שראה אותו ויכול אולי היה לעזור לו, כשהיה בדיוק באותו
מצב כבן-אנוש.

הוא זחל בחולות המדבר, עולה ויורד מדיונות חול עצומות או זוחל
זחילה ישירה ואיטית במישור של גרגרים זהובים, והשמש למעלה
מצליפה בכל מאודה. הוא כבר ידע שנחשים אינם אמורים לצאת
לטיולים בטניים באור יום, אלא להתחבא במקום מוצל וחשוך ורק
בלילה לצאת לשחר לטרף, אך היום הוא החליט לגמור עם העניין אחת
ולתמיד - נמאס לו, באופן סופי, מחיי הנחשות, ואם השמש לא תצלה
את גופו החלק, הוא בטח יתייבש למוות. עדיף למות מאשר להמשיך
בחיים שכאלה, חשב לעצמו בזמן ששוטט אנה ואנה, תר אחר דברים
שיסיחו דעתו מההחלטה הקשה שלקח. הוא אומנם לא היה שלם עימה, אך
לרוע מזלו לא היה כאן אף אחד שיוכל לעזור לו להחליט אחרת, שהרי
כמה אפשר לסבול את תנאי החיים הנוכחיים, ובעיקר את הבדידות
הנוראית שנידון הנחש לחיות בה?

היה לו חם, הוא היה רעב וצמא. הוא נזכר שאתמול היתה סופת חול
אדירה שמנעה ממנו לצאת לציד ולכן עכשיו בטנו קרקרה והודיעה לו
על מצבה העגום. "מצבי עגום ממילא", הוא היסה לעצמו. מרחוק הוא
ראה דמות מוארכת וכהה, נעה-לא נעה בין חולות המדבר. הנה, חשב,
השמש כבר מתחילה להשפיע ואני רואה חזיונות, אך החליט להתקרב
בכל זאת לדמות המעורפלת. להפתעתו, ככל שהתקרב יותר ויותר ראה
שהדמות הופכת לנחש אפעה, כמוהו. הנחש השני היה אומנם קצר יותר,
ובהיר יותר ממנו, אך תחושה עלומה הציפה אותו בקשר לנחש הזה.
שלא כמו במפגש הקודם עם נחש אחר, עתה לא היה משהו מאיים
באוויר. להיפך, הוא חש, במקום נסתר בגופו, מין הרגשת רוגע
ותום, וההרגשה השכיחה ממנו את הרעב, הצמא, החום ואפילו את
הבדידות, שכבר הספיקה להיטמע בו כאילו היתה שם מאז ומתמיד.

האם להתקרב? שאל את עצמו, ומיד ענה: כן, מה כבר יש לי להפסיד?
והוא המשיך בזחילתו המדודה אל עבר היצור המוארך שמנגד. כשכבר
היה די קרוב אליו, הבחין בו הנחש השני. האפעה שם לב שהנחש השני
נראה אבוד, תוהה על סביבתו, מרחרח את הקרקע ומנסה לבדוק את
גופו בעזרת ראשו המשולש. יכול להיות שהוא פצוע, חשב האפעה,
והתקרב עוד יותר כדי להיטיב לראות. ואז הרים את ראשו הנחש השני
והבחין ביצור הארוך מתקרב אליו. האפעה כבר היה די קרוב אליו.
ולפתע מבטיהם הצטלבו. תחושה מוזרה ליוותה את הצטלבות המבטים
והאפעה חש בשלווה יוצאת דופן. לא, זו לא היתה שלווה, זה היה
משהו יותר טוב מזה. הרגשה כאילו הגיע, סוף-סוף, הביתה. כנראה
שגם הנחש השני חש כך, כיוון שהוא לא הראה פרצוף מאיים וגם לא
פנה אחורה לברוח, רק מזלג לשונו הציץ החוצה מפיו בלי מודע
לטעום את האוויר של העומד מולו בסקרנות. האפעה עשה עוד התפתלות
קצרה לעברו של הנחש, ועתה הם עמדו ממש קרובים אחד לשני, מביטים
אחד על השני בסקרנות, אך עם זאת בתחושה כאילו הם מכירים.

לא יכול להיות שאנחנו מכירים, חשב האפעה, הרי אני רק לפני
שבוע.... ופתאום  שמע בתוך ראשו קול אנושי, קול רך ונשי קורא
בשמו, השם של חייו הקודמים, והוא ענה לאותו קול, כמעט באופן
אינסטינקטיבי, גם-כן בראשו, וגם-כן בקול אנושי, בקול שהיה לו
בחייו הקודמים. "מה?", הוא שאל בפליאה, "מי זה?", והפליאה גברה
כששמע את עצמו מדבר בתוך ראשו שלו, והקול הנשי, המוכר עד אימה,
עד עונג, השיב לו, "גם אתה נחש!". והוא לא ענה, ניסה להבין למה
הקול כל-כך מוכר לו, ניסה להיזכר, הרי רק לפני שבוע, אבל פתאום
לא הצליח לזכור שום פרט מחייו הקודמים, הכל נכנס לתוך תיבה
שחורה ונעולה והמפתח - איננו, חושך מוחלט בתוך ראשו, ורק הקול
המוכר והרך מלטף את תודעתו, "אתה שומע אותי?" שאל הקול בדאגה
פתאומית, "אתה איתי?". אך הוא ניסה להשיב ונאלם דום, גם לזוז
לא יכול היה, ורק ראה את האפעה שמנגד מתקרב אליו באיטיות, שולח
לשון ו...

התפוצצות של מראות, ריחות, טעמים ונגיעות הבליחה בתוך ראשו.
והוא ראה. והוא ידע. זה הרי היה ברור מלכתחילה. מהרגע שחש את
תחושת הרוגע הנעימה כשרק הבחין בנחש מולו. ולפתע קולו הפנימי
חזר אליו והוא אמר, כמעט צעק, "איך הפכת גם את לנחש??? מה את
עושה כאן?!", שאלה קשה שאין עליה תשובה, ומי שהיתה פעם, בחיים
הקודמים של שניהם, אהובתו, לא ידעה מה לענות חוץ משתי מילים
שהסתובבו בחלל הריק שבתוך ראשו - "אני איתך", היא לחשה, וראשו
היה סחרחר עליו, נשימתו קשתה עליו, אך לשונה כבר נגעה בלשונו
השחורה ומחול השדים של כל הזכרונות שחזרו אליו כמו פצצת אטום
פתאומית נפסק כהרף עין, ורק היא והוא היו כעת, שום דבר בעולם
מלבדם, גם אין חול ואין חום, רק הוא היא, כמו פעם, בחיים
הקודמים.

וסוף-סוף הוא הצליח להניע את גופו הארוך וזחל לצד גופה,
נוגע-לא-נוגע בעורה החלק והמבריק, לא מבין, לא יודע מה הולך
לקרות, אולי כלום, אולי הכל, והוא התאמץ ושאל, "אבל למה הפכת
להיות נחש כמוני?" והיא ענתה, "כנראה הייתי צריכה אותך",
והוסיפה, "לא כנראה". והוא לא היה צריך לשאול כדי לדעת שרק
היום היא הפכה לנחש, כי היום, אחרי שבוע, הבינה את מה שהיתה
צריכה להבין, וגופה לא עמד לה, נזקק לגופו, כמו שהוא נזקק לה,
והפך עצמו לדבר הכי טבעי שהיה יכול לקרב אותו אל גופו, נחש
אפעה באמצע המדבר הלוהט. גופות שניהם רעדו, לבבות שניהם פעמו
בחוזקה, ושניה קירבו יחדיו את פיותיהם האחד לשניה, כמו לתת
נשיקת בני אדם בתוך גוף נחשי, ופיותיהם נצמדו, והם עצמו עיניהם
ושאלו את עצמם מה עומד לקרות עכשיו.