בדרך אל. מוציאה מתוכי כל מה שהיה בי. מתמלאת מחדש. גב זקוף
והישבן בולט תמיד אבל זה עשוי להוסיף חן ברגעי חסד.
רצה, בלי סוף, מתנשמת-מתנשפת ואבק יוצא מכל הפינות הנסתרות
בראותי. אני נושפת אל תוכי, מנסה לתת דחיפה ראשונה לספינה
שעשיתי ממני, למלא רוח במפרשים, להשיט אותי ולנופף לארצי
לשלום.
איך שזה בא לי בזמן, להיות ככה ספינה נפלאה. גדולה וחיונית,
מלאה באלפי נוסעים שמחשיבים עצמם. הייתי אולי תופסת לי איזה
נוסע כזה, איש עסקים נחשק, אבל הוא רק נוסע ואני רק ספינה והוא
יפליג בי למרחקים אבל אז ירצה להגיע להתיישבות, לנחלה, למנוחה.
אני לו הדרך, הכלי. הוא אפילו לא יודע שהיום הספינה היא אני,
שהיום מתחשק לי לשאת אותו למרחקי האין סוף, ללא נחלה. שנפליג
אני והוא, אפילו אם הלוך ושוב, אפילו אם באגם קטן, במעגלים
סחרחרים. היום אני בדרך אל. נקודה. אני רוצה לחיות בדרך, ורוצה
שהוא יחיה בה לצידי. לא רוצה להיות סתם ספינה, ולא רוצה לעגון.
היום אני מוציאה את כל מה שהיה בי. מתמלאת מחדש. היום המגדלור
ינצנץ רק לספינה שאני.

אני רואה אותך מולי. אתה רב החובל.
לא זיהיתי אותך ככה, עם הכובע, לא ידעתי שכל הזמן הזה היית בי,
מונח בתוכי, לא עוזב גם בקו החוף.
היום אנחנו שנינו מתחילים שוב הפלגה אל עיגולים סחרחרים, מסעות
ודרכים באוקיאנוסים שהעולם הקציב לנו. אבל נשוטט לנו, ולא
נפסיק לגלות מחדש זה את זו וימות ואגמים ואיים ובתים. אבל אף
בית הוא לא שלנו, אנחנו לא מקימים קרקע ותשתיות.
אני ואתה, נסחפים לנצח בספינה שאני.