דקה לפני, לפני שאני מתחילה לבכות, לפני שהשחור חוזר, כמו ענן
מצל על נשמתי, אני לא רואה את היאוש. אני מחכה בקוצר רוח לכאב
שימחץ שוב את ליבי, סדיסטית.
הדם הזה לא יוצא לי מהראש וכל פעם שאני מפשילה את המכנסיים
החתכים האלה צווחים עליי לפתוח אותם מחדש.
איפה המספריים? איפה המספריים?
אני מביטה במשיחות הדם על העץ, כתובות האבל השחורות,
הצרחות האילמות מחרישות את אוזני, אני חייבת לחזור אליהם
זה הדבר האמיתי היחיד שקיים. בשבילי.
פתאום אני מחפשת איפה אוכל לחתוך, "מדרון חלקלק" היא לשון
המעטה. אני כל כך קרועה מבפנים, אני מרגישה שזה ישתלט עליי,
אני מפחדת, אני כל כך קרובה לדברים הגדולים, אני לא יכולה.
די. אני לא מסוגלת.
קר לי. אחרי שחותכים חם. מאוד. בין נחילי הדמעות אני סמוקה
גלים של חום יעברו עליי, כמו בגיל המעבר. אבל זה מרגיש כל כך
טוב, החום הזה עושה לי לחייך בפרצוף נפוח מבכי של שעות.
והמספריים כל כך קרובות... כל כך נגישות... כל כך חדות
אני מתאווה לסבל ואפילו לא מבינה למה, הכל מרגיש כל כך רחוק
ולא מציאותי עכשיו, החדר שלי הוא יקום נפרד, אני יודעת שכשרע
לי, אף אחד לא יכול להתקרב. כוח מיסתורי משאיר אותי תמיד לבד
בסבלי. אני כבר מכירה את זה טוב. מדי.