עמדתי בכניסה לבניין העצום, דלתות הזכוכית הענקיות היו
פתוחות, ודרכן נהרו אלפי אנשים, רצים בטירוף, מסיעים עגלות.
"אנחנו מזכירים לכל לקוחותינו, שה-כל במרכז הקניות שלנו חינם",
אמר הרמקול בקול רך ומלטף, קול חביב ומחבק, כמו של מורה
טיפולית.
"אנחנו גם מזכירים שהסופר פתוח 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה,
ו-59 שניות בדקה", המשיך הרמקול באותו קול רך.
מעניין, חשבתי לעצמי. בדיוק כשמחשבתי התחילה לנדוד לכיוון
דגים, ראיתי בזווית העין אמא ובת קונות באזור הרטבים. איזה
יופי, אין חזקה מאהבה בין אם וילדיה.
"אנחנו נסגר בעוד עשר", הכריז הרמקול בקול התותים שלו.
האנשים החלו לרוץ לכניסה, אוספים כל מה שיכולים, זורקים מה שלא
יכולים לסחוב, משאירים שובל של הרס וחורבן מאחוריהם.
"תשעה, שמונה", המשיך הרמקול בספירה לאחור עדיין בקול הקטיפה.
האמא והבת, שהיו באזור הרחוק יותר של הסופר, התחילו לרוץ,
אנשים צעקו וילדים בכו.
"שבע, שש, חמש", המשיך הרמקול העדין.
האמא רצה, בעוד הבת משתרכת מאחוריה, מחזיקה צנצנת רוטב אדום.
"ארבע, שלוש, שתיים", הקול של הרמקול היה רך מתמיד.
"אמא, אני מפחדת", הצלחתי לשמוע את הילדה מעבר לקולות ההמולה.
"תשתקי, את מאטה אותי", אמרה האם ודחפה מעליה את הילדה.
הילדה נפלה, וצנצנת הרוטב נשברה.
"אחד, אפס", את האפס אמר הרמקול בקול לא כל כך רך, בכלל לא רך,
אם לשטן היה קול, הקול שאמר את האפס היה הקול שלו.
ברגע האחרון יצאה האם מהסופר, והדלתות נסגרו מאחוריה בבת אחת.
גז ירקרק מלא את חלל הבניין, והילדה נעלמה בין העשן.
כשהתפזר העשן, המרכז היה מסודר כמו שהיה בהתחלה.
"אנחנו פתוחים שוב", הכריז הרמקול בקול הנעים שוב.
האנשים, כולל האמא, חזרו לבניין והמשיכו בעסקיהם.
הילדה נעלמה, חוץ מכתם קטן ואדום מהצנצנת שנשברה.