אני כבר לא זוכר כמה זמן אנחנו בורחים.
"רוץ כבר!" צועק הכבול שלי.
אני לא זוכר שאי פעם ניסינו בכלל להוריד את מה שכובל אותנו אחד
לשני, אני בכלל לא זוכר שהסתכלנו אחורה.
"נו, מהר יותר, יתפסו אותנו בגללך". כן, הוא צודק, אסור לי
להוות נטל.
"עצור!" הוא צועק. עצרתי.
"גדר".
"נו?" שאלתי אותו.
"ואם היא חשמלית? תבדוק".
"איך?" שאלתי. ידעתי את התשובה מראש, זו הייתה אותה תשובה כמו
בגדרות שקדמו לגדר הנוכחית.
"תשתין עליה".
"מה להשתין?" התחלתי לצעוק בלי לשים לב, "ככה אנחנו מטפלים בכל
הבעיות?! משתינים עליהם?! ואם זה היה דוב, גם עליו היינו
משתינים?"
"תשתין כבר על הגדר", הוא פסק.
פשוט נגעתי בגדר, עוד יש לי רצון חופשי.
לא קרה כלום, אז עקפנו את הגדר והמשכנו לרוץ.
העזתי והסתכלתי אחורה, אף אחד לא היה שם, חוץ משורה אין סופית
של גדרות.
המשכנו לברוח, אני כבר לא זוכר כמה זמן אנחנו בורחים.