פעם,
המילים ידעו להרגיש במקומי
והייתי פורקת אותן על הנייר,
כלאחר מלחמה.
אתה אז ידעת, מה מסתתר לי בתוך המגירה
(בין משפטים מגומגמים לנשימות עצורות)
וידעת להרחיק אותי מהרעש
במקום לתת לי להתמכר.
היית מעביר לי אצבע רוטטת על הלחי
ולוחש לי כמה אני יפה.
ואני הייתי אומרת לך בעזרת העיניים
"יפה זה לא מספיק".
פעם,
כששכבנו על הכביש הריק ברחוב שלי
וניסינו לספור את כל הכוכבים
ואתה אמרת שלילה אחד זה אף פעם לא מספיק
אני לפתע התפרצתי עליך שמילים זה לא מספיק
מילים הן יודעות רק להירקם על העור
ואז הן נספגות פנימה
במקום שאי-אפשר לגעת בהן
ולהכתים משהו אחר.
פעם,
אתה ידעת שבין אקטים חסרי משמעות
שאני נוטה להתמכר אליהם
מבט אחד בעיניים שלך
היה גורם לי להרגיש את הכוח לעמוד
גם אם לרגע אחד.
עכשיו,
בין לגימות הקפה של הבוקר שאחרי
כשאני עסוקה בשכנועים עצמיים
ומהנהנת לעצמי מחשבות סותרות
אני מנסה לצרוב את הרגשות שלי אל תוך השולחן
הוא נראה יציב מספיק בשביל להכיל
מה שהנייר מסרב לספוג.
בשריטות על העור אני רושמת בדידות
אני רושמת זכרונות
אני רושמת שירים
אני רושמת נשימות
אני רושמת כוכבים
עד שאני נופלת חבולה לתוך האופק ההססני שלי.
אז הרוח נושבת לי על הפנים
מציגה לי אלטרנטיבות
כל אחת יפה מהשניה
ואני רק לוחשת לתוכה
"יפה זה לא מספיק". |