שתי עיניים באפילה
בי מביטות - בלא עפעוף
בלא סליחה, בלא חמלה.

היכנשהו בחשיכה,
הרחק מכאן,
יושב דרקון.

יושב חזק,
יושב לבד,
יושב היכון.

ומסביבו
פזורים קברים
פזורים שלדים - של גיבורים.

תלי שריון, עומדים לעד
הרי אוצרות,
להבים שבורים - של חרבות.

בין
מטבעות זהב
לאבנים היקרות.

ומעל לערימה הזו
הנוראה כולה
יושב לו הוא - מטיל אימה,

יושב לבד!
ממתין למי?
ממתין למה?

לבד מול דלת לעבר,
למקום שרוף, שכבר נגמר,
שממנו לא נותר דבר.

רק הניצוץ האלוהי
זוהר
בינות לחרכים.

בין הסדקים והמילים
בין הצללים לתחריכים.
ממתין.

שיפרצו המנעולים,
שתישמע המנגינה,
לשאוג אל מול - אותה שירת קינה.

שהדלת תיפתח,
שממנה - אלוהיו יצא,
עוטה שריון,

אוחז שוב
חרב מזהב
יקום ברוע - אלי קרב.

ייקח את העולם - לשם
מעבר לזריחה,
מעבר - לכל מה שהיה.

אולי היום, אולי עכשיו
אולי יבוא...
אבל - אין שב.

וכך יושב ומחכה,
דרקון בודד,
דרקון אובד.

כמו שני אורות באפלה
בי מביטות - והן לבד,
שתי עיניים בוערות,

בי מביטות לעד.