אז זהו.
נגמר.
החיים שלי השתנו עכשיו.
כי אני שיניתי אותם.
ותאמינו לי שאני שמחה.
אני חושבת שאני עוברת את התקופה הכי יפה בחיים שלי.
ואני מניחה שאני מנסה לנתק את עצמי מהתקופה הפחות יפה.
בגלל זה, אני מצטערת, אבל הורדתי את רוב היצירות שלי מהאתר.
השארתי רק 2 יצירות שכשכתבתי אותן לא היה להן קשר אל מה
שהרגשתי כלפי עצמי באותו רגע.
את הוידויים השארתי גם, אני מניחה שזה בשביל שתמיד איפשהו יהיה
לי זכר למה שהיה, ולכמה שטוב לי עכשיו.
כן, תאמינו או לא, אבל לסיון טוב.
סיון מרגישה שלמה, ומכמה סיבות, כמה גדולות וכמה פחות.
אפשר לומר שאת עצמי סידרתי, תיקנתי.
הורדתי במשקל בצורה מספקת מאוד ואני יכולה להסתכל על עצמי
במראה בלי לרצות להקיא. בכלל בזמן האחרון יוצא לי לשמוע מאנשים
אחרים כמה שאני יפה, ולא יוצא לי בכלל לשמוע כמה שלא. אני
מניחה שזה אולי בגלל שאני נמצאת בחופש ואין פה ערסים קטנים
שיסתובבו ויחפשו על מי לרדת. אבל אף פעם לא הפריע לי מה שערסים
אומרים, לא בצורה שתשפיע כל כך (טוב, לא כל כך, אבל קצת כן...
אל תשכחו שבערך מאז שאני בת 8, מאז שחזרתי לארץ בכיתה ב', ירדו
עלי בטירוף ובכל מקום שמעתי שקוראים לי "שמנה שמנה שמנה", אז
באיזשהו שלב זה נכנס בך...).
בכל מקרה, אז רזיתי ובואו נגיד שאני מרגישה ממש טוב עם עצמי.
בכלל אני מרגישה טוב עם איך שאני נראית, וזה דבר מאוד חדש
אצלי. אז ברור שיש לי ת'קטע ההוא שיש לכל בת בעולם, שמשהו בגוף
שלה לא מוצא חן בעיניה, וברור שאני צריכה שיפורים, אבל אני כן
יכולה להסתובב ככה סתם ברחוב ולהרגיש את עצמי בנאדם שנחמד
להסתכל עליו, ושהדבר הראשון שאתה חושב כשאתה רואה אותו זה לא
"איזו דבה, אלוהים ישמור".
בכל מקרה, אז כרגע טוב לי מאוד עם עצמי.
ואמנם אני לא "אנורקסית סקסית בטירוף", אבל אני לא שמה על מה
שאנשים חושבים ואם אני לא מספיק רזה בשבילם - שילכו לעולמים
הבני-חתולים!
בכל מקרה, כשביליתי לי בארה"ב במשך שבועיים וחצי באמת יצא לי
לקלוט כמה יש לי בארץ להתגעגע אליו, וכמה שבאמת טוב לי פה.
בעיקר גיליתי כמה קשה לי בלי החברות שלי, כמה הן חלק גדול
מהחיים שלי, וכמה אני אוהבת אותן. בעיקר שמתי לב שאני צריכה
אותן הרבה יותר משחשבתי, ושהן גם צריכות אותי. אני לא חושבת
שהיה משהו שנתן לי הרגשה טובה יותר מזה. כשמישהו צריך אותך זה
נותן לך מן סיבה כזאת לרצות להיות פה בשביל אותו בנאדם. זה עשה
אותי מאוד שלמה, ובעיקר עשה אותי בעלת איזושהי תועלת. כאילו
אני לא פה רק בשביל לעבור את החיים אלא גם בשביל לעשות לעוד
בנאדם חיים קצת יותר קלים ושמחים. וזאת נראית לי המתנה הכי
טובה שאפשר לקבל. אז תודה לך, נועלית שוקולית, שנתת לי את זה.
קרה לי עוד דבר טוב. דבר מצוין.
אפשר לומר שקרה לי דבר ששינה אותי ואת כל החיים שלי.
דבר שבזכותו אני מרגישה שלמה.
זה משהו כזה שאתה כל כך שמח שסוף סוף מצאת, שאתה חושב כל יום
מה היה קורה אם זה לא היה מגיע אליך בכלל. ומגיע למסקנה שבטח
היית יושב מדוכא בבית כמו שעשית עד אז...
זה כאילו שאתה מחכה לזה כל החיים שלך (אפשר לחשוב כמה אני חיה
- דוגרי רק 15 ומשהו שנים...) אבל זה בכל זאת רצון של כל
בנאדם. כי בסך הכל, נו באדי וואנטס טו בי לונלי... Nobody
wants to be lonly.
אני מרגישה שהכל פה טוב מדי בשביל להיות אמיתי. שתכף הדבר הזה
יעלם, כי אני עשיתי משהו רע בחיים שלי. שלא מגיע לי מלאך כמו
שיש לי. אני לא יודעת, בחיים שלי לא היה לי משהו כזה (לא שהיה
לי הרבה בחיים) ונכון, בטח כל בנאדם מעל גיל 20 יגיד לי: "את
צעירה, אין לך מושג בכלל מה זאת אהבה אמיתית, ומה זה חבר, ואת
בכלל עושה מזה עניין". ואתם יודעים מה? אולי אתם צודקים, אבל
מה שבאמת חשוב זה שזה לא מעניין אותי, כי אני נערה, ולנוער יש
מן תכונה מאוד חביבה כזאת, לטעות, ולטעות. כי נוער יכול להרשות
לעצמו לקחת דברים ברצינות יתר, וללכת על הכל באותו הרגע,
ולעשות מה שרק בראש שלו, כי נוער לא צריך לחשוב מה יקרה מחר,
ומה יבוא בעתיד. כשאתה נער אתה יכול לעשות הכל בצורה הרבה יותר
ספונטנית מבנאדם מבוגר, כי למחרת בבוקר תקום, והשמש תזרח ותוכל
לפתוח ביום חדש. כשאתה נער, יש לך אחריות על עצמך, ודברים שאתה
עושה פוגעים בדרך כלל בך הרבה יותר מאשר באנשים אחרים, ואתה
יכול להרשות לעצמך לטעות. מבוגרים לא, מבוגרים לא יכולים לעשות
דברים בלי לחשוב, בלי להרהר במשך שעות על כל התוצאות שיקרו
אחרי כל החלטה. כי למבוגרים יש אחריות רבה בהרבה מלנוער. בגלל
זה המבוגרים חושבים תמיד שלנוער לא אכפת מכלום. והנוער חושב
תמיד שהמבוגרים יותר מדי לחוצים. אבל האמת היא האמת: נוער
ומבוגרים הם בדיוק אותו דבר, רק ברמה אחרת. אצל מבוגרים כל
טעות יכולה לסכן את מה שהם עבדו בשבילו כל החיים שלהם. אצל
נוער אפשר להסתכן - וככה בעצם לומדים, רוכשים ניסיון, והופכים
להיות בדיוק אותם מבוגרים שצריכים להיות לחוצים ולהרהר
בתוצאות. בגלל זה יש לי רק עצה אחת, שאני יודעת שאני אשתמש בה,
ואני מקווה שגם עוד אנשים: יש יותר מדי אנשים שמפספסים את
הילדות שלהם, את השלב הזה שבו מותר להם להסתכן ולטעות (זה כל
כך נשמע קטע מאוטובוס הקסמים), אבל בכל זאת חשוב להסתכן וחשוב
לטעות. לדעתי כל בנאדם צריך קודם כל להיות נער, צריך לנצל את
ההזדמנות הזאת, כשעדיין אין לך אחריות כזאת גדולה. כשאתה יכול
ללכת ולעשות כמעט את כל מה שבראש שלך (כמובן אם אחר כך כן
לוקחים את האחריות על מה שקרה), ובעצם להרוויח ניסיון, כי בלי
ניסיון אי אפשר להסתדר בעולם הזה. ולדעתי עדיף לרכוש ניסיון
כשאתה צעיר ואתה יכול להרשות לעצמך לטעות, מאשר לעשות את זה
כשאתה כבר מבוגר ואסור לך להסתכן בכלל.
וואו, איפה הייתי? התחלתי להיות פילוסופית וסטיתי לגמרי
מהנושא...
אהה... כן, דיברתי על המלאך שלי, רועי. החצי השני שלי (שוב אני
מתנצלת אם חלקכם מרגישים שאני לא יודעת על מה אני מדברת, ואולי
אתם צודקים, כי בכל זאת אני לא בנאדם עם ניסיון, אבל כרגע זה
לא משנה לי כי עכשיו, ברגע זה, אני רוכשת לי ניסיון, אז אני
מקווה שתקבלו את הדברים שלי בתור מה שנערה חושבת ואמורה לחשוב
ולא אישה... אז נכון, זה נשמע מופלץ, אבל ככה זה, אני נערה
ורוב הדברים שיצאו מהפה שלי הם מופלצים, רק טוב שזה קורה
עכשיו, ולא כשיש לי משפחה ואני צריכה להיות אישה אחראית שאסור
לה לטעות, אני לא חושבת שלמבוגרים מותר להוציא דברים מופלצים
בכלל... הם לא מרשים לעצמם, ואולי זה בצדק. כשאני אומרת
"מופלץ", תדעו שהכוונה היא למעין שילוב של "נדוש" ו"חלומי"
בצורה ילדותית כזאת).
אני מצטערת שאני כל הזמן משנה נושא, אבל אני בנאדם כזה.
בכל מקרה, רועי, כן, רועי (אני מצטערת שזה נכנס לתוך יצירה,
ושזה פה לכל העולם לקרוא, ואני מקווה שתסלח לי, אבל אני לא
מוצאת דרך טוב יותר להגיד את זה), רועי, הוא... הוא מלאך. זה
אולי נשמע נדוש אבל זה נכון. זה כאילו מישהו חשב על הצרכים שלי
כשבראו אותו. כאילו הוא במיוחד בשבילי. לכל אחד יש את מה שהוא
רוצה ומחפש. גם אצלי, כל פעם שחשבתי על מה שאני רוצה, לא ידעתי
בדיוק מה זה, תמיד רציתי מישהו שישמור עלי, שיגן עלי, שהוא
יהיה גבוה כזה, עם ידיים גדולות, ושיוכל לחבק אותי, ושאני
ארגיש הכי בטוחה בעולם אצלו, אני חושבת שזה היה הדבר הכי חשוב
לי. ותמיד רציתי איזה אחד שיגרום לי להרגיש מיוחדת, ושידע מה
אני רוצה (זה כבר באמת נדוש, אבל דוגרי, כולנו בעולם הזה
נדושים לפעמים אז אין לכם מה להגיד בקטע הזה).
שיהיה לי נחמד לצחוק איתו, ולדבר איתו, וגם לריב איתו. ואני לא
יודעת למה, ואני לא יודעת איך, אבל מצאתי את מה שחיפשתי. הוא
בא לחפש אותי, והוא מצא אותי. רועי הגיע אלי, והוא היה המלאך
שתמיד רציתי, ועוד כל כך הרבה יותר מזה. אני רק יודעת שהוא
ממלא את כל מה שתמיד הייתי צריכה. כשהוא מחבק אותי אני מרגישה
הכי בטוחה שיש, וכשהוא מדבר איתי נחמד לי, וכיף לי, והוא תמיד,
אבל תמיד, גורם לי להרגיש טוב. אני לא יודעת איך אבל הוא תמיד
יודע מה אני רוצה, כאילו הוא קורא לי את המחשבות. כמו שאמרתי:
רועי הוא פשוט הבנאדם המושלם בשבילי, ואני כל כך מפחדת לאבד
אותו יום אחד, שאני לא שמה לב בכלל כמה בעצם יש לי. אני כל כך
מפחדת ממה שלא יהיה לי, ואני לא מנצלת את העובדה שיש לי אותו,
ושעכשיו הוא פה, ואוהב אותי.
אני לא יודעת הרבה, אני יודעת אפילו די מעט, אבל אני כן יודעת
שמאז שרועי נכנס לעולם שלי הרגשתי כל כך טוב, ואני מרגישה שאני
צריכה להודות למישהו על זה, אבל אין לי מושג למי להודות.
לאלוהים? שהוריד לי מהשמיים מלאך? אבל אני לא מאמינה באלוהים
עד כדי כך, אני מאמינה שאולי הוא היה קיים, ואולי עדיין קיים,
אבל במוח של אנשים שהיו צריכים להאמין במשהו, כי זה כל מה
שנותר להם, ואני לגמרי מבינה אותם. אז למי להודות? להורים שלו?
אני לא חושבת שצריך להודות למישהו על שעשה את הילדים שלו, כי
הורים עושים לעצמם ילדים במיוחד בשבילם. ואני מניחה שכל פעם
שהם רואים את הילדים שלהם, לא משנה מתי או באיזה גיל, הם
מקבלים את התודה שלהם. זה גם לא נראה לי במקום, כי זה כאילו
אני רוכשת בנאדם כשאני אומרת להורים שלו תודה שעשו אותו. זה
כאילו הם עשו אותו בשבילי, וזאת טעות גדולה-גדולה שאני לא
מתכוונת לעשות (אני יודעת שאחרי זה אני הולכת להורים שלי להגיד
להם תודה, לא רק שעשו אותי אלא גם על כל מה שעשו עבורי בחיים
שלי, מגיע להם!). אז למי להודות? לאודי? שבזכותו רועי מצא
אותי? או לנועה, שבזכותה לרועי בכלל היה מה למצוא? או לעורכי
במה חדשה, שנתנו לו מקום לחפש בו? או שאני פשוט צריכה להודות
לרועי שחיפש אותי...
אני לא יודעת למי להודות, או על מה... אבל אני בכל זאת חושבת
שמי שלא סידר את זה צריך לקבל תודה. אז תודה, תודה שהכנסתם
לחיים שלי את רועי ועשיתם אותו חלק ממני.
תמיד אנשים אומרים לי שעברתי כל כך הרבה בחיים שלי ובגלל זה
אני כמו שאני, אני יודעת להעריך מה שיש לי (בדרך כלל). שאני
בוגרת כל כך כי הרגשתי פה והרגשתי שם, אבל בעיקר בגלל
שחוויתי.
אני לא יודעת, אבל אני לא מצטערת על דבר שקרה בחיים שלי, זאת
נראית לי הפעם הראשונה שאני מרגישה את זה, כי תאמינו לי: יש לי
מלא להצטער עליו. אבל עכשיו כשאני מסתכלת אחורה אני רואה שכל
דבר שקרה לי מוביל אותי לאן שאני עכשיו, אני נערה בת 15 וחצי
שיודעת להעריך (בדרך כלל), שזקוקה לחברות שלה וחברות שלה
זקוקות לה, שלא יודעת למי להודות על שמצאה שלמות. ובעיקר אני
אני, אני סיון, שעברה את מה שהיא עברה מתי שהיא עברה, וברגע זה
מוצאת בכל מה שהיא עברה טוב. שקלטה שמה שקרה לה בחיים הביא
אותה לאיפה שהיא נמצאת עכשיו, ולא מצטערת על כלום. אוקי, אז יש
דברים שהייתי משנה את הדרך בה הם התנהלו, אבל אני עדיין חושבת
שהם היו חיוניים כדי שאני אהיה איפה שאני נמצאת עכשיו.
אז אני מניחה שכרגע אני במצב אופטימי וחיובי, ובגלל זה אני
עוברת את התקופה הכי יפה בחיים שלי, אז אני לא רוצה להיזכר
בעצב וברוע שהיה לי, לפחות לא לעכשיו, בגלל זה הורדתי את
היצירות שלי, שהיו קשורות אלי, והן יעלו חזרה כשאני אוריד קצת
את הראש מהעננים, כשאני אהיה קצת פחות מאושרת, קצת פחות נערה
וקצת יותר אישה שצריכה לקבל אחריות וצריכה להסתכל גם בכל הרע
שהיה, ולא להתעלם. אבל כרגע, תנו לי לשכוח ולהנות ממה שיש לי.
אל תדאגו, זה יעבור לי מהר, אבל בינתיים, אל תהרסו!

שלכם,
סיון (סימבה)