חוף, ים, שמש צהובה, בריזה קלילה. אני הולך יחף מתבונן כיצד
החול נדחס בין אצבעות רגליי, החול מציף אותן כנוזל ואז מתפזר
כאבק כשאני מתקדם. כדור-ים בעל פלחים בכל צבעי הקשת נבעט עליי
בטעות. הוא ניתז לחוף ומקים עננת חול סחרחרה. זוג נחמד מצחקק
לעברי סליחות ושב לשחק איתו. חייכתי אליהם והמשכתי להתקדם לעבר
קו המים. קולות הים והמולת האנשים הטובים נשמעו מכל עבר. זוגות
רבים משתעשעים מסביב, מתיזים מים, אוכלים קרחונים לוהטים
ומזיעים אחד על השנייה. חיים. גל ראשון נסוג בדיוק כשהתקרבתי
לקו המים אז החשתי צעד ופגשתי אותו לפני שגל נוסף עלה עליו.
מים חמימים עוטפים אותי יותר ויותר בכל צעד חולמני. בשמיים
עננים בהירים שייטו כמעשה אומן אקספרסיוניסטי. לרגע חשבתי שאני
רואה אותך צוללת. מצצתי חמצן לבן לראותי בנשימה גדולה וקפצתי
בכל גופי אל תוך המים.

מים תכולים וחמים הקיפו אותי. קרני שמש נוזליות רקדו סביבי
ואני חתרתי אל העומק הכחול. ככל שהעמקתי המים התקררו. הסתכלתי
ימינה ושמאלה ואז ראיתי אותך. השתכשכת באיטיות כמו מלאך שטבע
והסתבך בכנפיו וכשהבחנת בי התקדמנו זו לזה בריחוף אסטרונאוטי.
פיזזנו קצת בכחול, זה סביב זו, צחקקנו קצת, מרחפים במחול
והעמקנו עוד ועוד עד שלא ראינו שמש ולא שמענו צחוק. לפתע נגמר
לי האוויר, סימנתי לך שאני רוצה לעלות, נחנקתי, אבל את רציתי
להישאר והחזקת את ידי. ראותי כמעט והתפוצצו, זה היה עמוק מידי,
מוקדם מידי. אספתי את ידי ומיהרתי לעלות כדי לשאוף אוויר.
חתרתי למעלה עוקב אחרי קרני אור שבורות והגעתי לפני הים. השמש
סנוורה כמו הצמיחה לי קוצים בעיניים. חשתי תחושה איומה ואיבדתי
את חוש הטעם. הכנסתי קצת מי-ים לפה וטעמם היה תפל כמו אבוקדו
ללא מלח. השפרצתי אותם החוצה בסילון רחב והם התנפצו בחזרה על
פני המים מתקשטים בצבעי הקשת. בהיתי בקשת ויכולתי להישבע
שפתאום היו חסרים בה צבעים.

הסתכלתי מסביב ולא היה שום חדש תחת השמש. מים, שמיים וצהלות
מרוחקות על קו החוף. צללתי בשנית, חותר למעמקים השחורים בדרך
לפגוש אותך שוב ולטעום איתך. את חיכית לי בדיוק במקום בו
נפרדנו. שערייך מלקק את המים כלהבות ברוח ועל פנייך חיוך שליו
שאמר 'ידעתי שתחזור'. השתעשענו קצת בנקודה, נוגעים לא נוגעים,
שוחים בין דגיגונים וכרישים. אני רציתי עוד. אחזתי, אני, בידך
ומשכתי אותך לעומק. קרני השמש כבר לא הגיעו לשם, גם לא השבורות
ביותר. החום כבר אבד והמים הפכו להיות נוזל ביצתי וקר שקשה היה
לנוע בו. לא שעינו לכך. היה לנו אחד את השני. היה לנו את הרגע.
רחצנו, שקועים זו בזה, בבוץ הסמיך. התפלשנו עוד כמה רגעים
שוקעים למטה, אל החום. משכנו ונמשכנו, שקענו והעמקנו למקומות
שהיו נמוכים מידי כדי להיקרא בשם, רחוקים מידי כדי להיחשב
אפשריים-לחיים ומגעילים מידי כדי שמשהו באמת יגיע אליהם.

'למטה' היה שכבת זוהמה וזפת גולמית, החום נבע מליבת כדור הארץ.
גושי זבל נדבקו לגופינו, וחומצות צרבו את עינינו. האור הירקרק
נבע מריאקציות כימיות זכר לשפכים והרפש בהם טבלנו. התנחמנו
בזיעה ובחום שעטף את גופינו כיריעת פלסטיק שלא יורדת והקאנו את
המעיים ברוב בחילה והתרגשות - קיא זה ודאי היה הדבר הכי סטרילי
באזור הלא בריא הזה. את התרחקת והתקרבת אליי בגישושים
והתנשקנו, מסונוורי אושר ושיכורי חושים. תוך כדי כך, ניפחת את
פי באוויר, בהפתעה, כמו שאת אוהבת לעשות, גם צחקת את הצחוק
הטבעי שלך, זה שמיד הופך אותי לשמח, אבל אני הוספתי וניפחתי את
מוחך בבוץ. כבר לא צחקת. זה היה הבוץ האחרון.
"מערכת היחסים הזאת", אמרת לי, "היא דרגה אחת מתחת לבוץ".
סימנת לי שנפרדנו ועלית למעלה אל האור. אני תהיתי כמה צבעים יש
בקשת שלך, ובכל אופן החלטתי להישאר פה עוד קצת - לפחות חמים פה
ולא אצטרך לפגוש את זוג עינייך.