היה זה יום די סגרירי בעיר זרה לחלוטין. העיר הרחוקה בארץ
הצבעונית ביבשת הענקית שבה נמצאתי הייתה כה זרה ומוזרה. כה
שונה ומרתקת. הייתי נאבדת מדי פעם בהמון האדם שנלחם על קיומו
ברחובות ההומים, נבלעת בקהל הציורי שאת שפתו כמעט שלא הבנתי.
קהל שנראה לי כל-כך מקסים, פשוט ומיושן. פוסעת שעות בין
הדוכנים. מתמכרת לריחות החריפים ולצבעים המגוונים. צבעים
שכמותם לא ראיתי מעולם, לפחות לא במסה ועושר שכזה.

פני זהרו מאושר כמשקפים את הרגשות הגועשים שבתוך תוכי. נראיתי
כה טוב. האנשים הביטו בפניי. חוקרים את האדם השונה והמוזר. הרי
אני היא זו שנכנסה אל תוך מסגרת חייהם. אני היא האורחת שבאה
להציץ לעולמם הפרימיטיבי והמרוחק. אומנם אורחת אחת מתוך רבים,
אבל עדיין אורחת ועוד עם תלתלים בהירים. הנשים היו מתפלאות
במבטן על אופי השיער המסולסל והקופצני, בעוד צמה שחורה וארוכה
משתרכת על גבן עד שיפולי חצאיתן. מראות של נשים מציעות את
מרכולתן. ילדים כמעט ואונסים עוברים ושבים בנסיונות שכנוע
להבריק את נעליהם בעד מספר פרוטות זעומות. בתחילה ריחמתי עליהם
והדבר גרם לי מועקה ועצבות על מר גורלם. אחרי זמן מה הבנתי
שאלו הם חייהם, שלכך הם רגילים. שהם לא מכירים דרך חיים אחרת.


מתוך המולת הרחוב ההומה, בעודי מחפשת את הכתובת של האכסניה,
מצאתי את המספר המבוקש שעל השער, נכנסתי פנימה ושאלתי להמצאות
חדר פנוי. בעת שהמתנתי לקבלת חדרי, הבטתי בתמונות שהיו תלויות
על לוח כחלחל. מבין עשרות תמונות תמונה אחת ומיוחדת תפסה את
עיניי והסבה את תשומת ליבי. מתוך הלוח הכחלחל נצצו פני מלאך
מדהים ביופיו בדמות ילדה כבת ארבע או חמש. ילדה עם תלתלים כהים
ועיניים כחולות שאומרות כל-כך הרבה. לאחר מספר רגעים של הבטה
והתייחדות עם התמונה המהפנטת, שאלתי: "של מי הילדה המדהימה
הזו?" והתשובה לא אחרה לבוא... "שלי. מה, לא רואים?" לקח לי
כמה שניות עד שהתאפסתי וחזרתי לעצמי מהמראה של הגבר המדהים
והמחייך בחצי קריצה שובבית שניצב לפני. משהו נדלק בינינו והוא
המשיך בעיסוקיו.

לאחר מספר רגעים ניגש אלי הגבר, הציג את עצמו בפני כמנהל
האכסניה בארץ הרחוקה והזמין אותי לקפה ומשחק ביליארד על חשבון
הבית. כך עברו להם יומיים של משחקי ביליארד צמודים והחלפת
מבטים. עם כל הכנסת כדור לשקיק הקטן הגבר היפה צעק "היא גדולה
/אלופה!" ושלל ברכות שהרעיף עלי. לפעמים ידו עברה על מותני
כנוגעת לא נוגעת. יד שהעבירה בי צמרמורת ודריכות. על כל הכנסת
כדור קיבלתי פרס כה גדול וכה מרשים... באמת שניסיתי לנצח!!!

במהלך היומיים החולפים בין משחק למשחק, בין כוס קפה לכוס תה,
בין חיוך לחיוך, הספקתי להכיר את אשתו של הגבר היפה. בחורה
שחרחורת וצעירה, נאה אך לא יותר, את ילדתו המדהימה שתמונתה
התנוססה על הלוח הכחלחל, ואת ילדם הנוסף. כל ערב האישה
השחרחורת הייתה עוזבת את האכסניה למקום עבודתה בפאב חשוך ואפל
שבעיר הזרה. הגבר היפה היה עוזב גם הוא את מקום עבודתו, לוקח
את שני הפעוטות לדירתם, ואני הייתי חוזרת לחדרי בסוף הערב.
נכנסת למיטה הזרה ומדמיינת את פניו, את גופו ואותו. שיער
חום-שחור ארוך וחלק אסוף לקוקו בחצי רשלנות, עיניים מדהימות
ושובביות, אף סולד ומושלם, חיוך חושף שורה של שיניים לבנות,
גוף מדהים ושפת גוף שלא השאירה מקום לטעויות. הייתי קלילה
ומצחיקה ושנונה. העיר הזרה הרימה אותי אל-על ותחושת הביטחון
נסקה כה גבוה ואני הייתי על הגל ימים רבים. ידעתי שאני מהווה
איום עבורו. ידעתי שהוא נמשך אלי, וכמה שזה נראה לי בזיוני
ושפל... הבחור נשוי ואב לילדים... כך הדבר נראה מפתה בשל
האיסור.

ערב אחד שיחקנו כהרגלינו, צחקנו כשמסביבנו עוד אנשים מאושרים.
ואז הוא הזמין מונית. כששאלתי אם הם כבר הולכים, הוא עשה תנועה
עם ראשו והציע לי להצטרף אליהם. הגעתי לדירתו היפה שבעיר הזרה.
עזרתי לו להשכיב את שני ילדיו במיטות והלכנו לסלון. הוא נשכב
על הספה התלת מושבית ואני ישבתי לי בסמוך לו. שתינו קצת יין,
הטלוויזיה נצנצה ברקע והשיחה קלחה והייתי נינוחה. הייתי אני.
הוא סיפר על חייו, על אשתו ועל כמה שהוא מנסה לשמר את הקשר
ביניהם ושהוא ממש משתדל לא לבגוד. רק חיוכיו ומבטיו והחלקת
ידיו המושלמות על גבי היו לחצי בגידה, חשבתי לעצמי.

לפתע הוא קם משכיבתו וקרא לי להצטרף ולעמוד למול החלון הגדול
שהיה במטבח, להשקיף על העיר הענקית. נעמדתי צמודה לחלון והוא
מאחורי. לפני נפרסה העיר זוהרת ונוצצת מלאת אורות. כה שונה
מאשר באור יום. קולו הזדחל בשיפולי אוזני כשהוא מסביר וסוקר את
אזורי העיר. המילים נשמעו רחוקות וחלולות, למרות שהגבר עמד
סנטימטרים אחדים ממני. גופי רעד קלות לנוכח המחשבה שהוא הולך
לגעת בי. דבר לא קרה. הסתובבתי וחזרתי אל הספה. הגבר קיים את
הבטחתו ולא ניסה לגעת בי כלל. השיחה זרמה ומאד נהניתי. הייתי
מוחמאת לשבת בדירתו של גבר יפה כבן 30, צורתו של דוגמן צמרת
שיצא מן המסך, בעל קריירה, ו... משפחה. החמיא לי שאני היא זו
שממלאת את לילו הבודד. שאני היא זו השותה את יינו ואני היא זו
שזכתה למלוא תשומת ליבו. והוא היה קשוב וחי רק אותי באותם
הרגעים המופלאים הללו.

לאחר כשעתיים של שיחה נעימה, כשהיין סחרר את עולמי, נשמעה
דפיקה על הדלת. קפאתי במקומי. אך המבט המדהים והמהפנט הרגיע
אותי בלא אומר מילה והוא חייך אלי. לדירה נכנסה בחורה צעירה
ומקומית. הם ניהלו שיחה קצרה ביניהם בשפה שאת רובה כלל לא
הבנתי. הוא לקח את ז'קט הג'ינס, תפס את ידי ותוך דקה היינו
ברחוב, אני והגבר המדהים, ברחוב המואר, בעיר הזרה שעליה צפיתי
לפני רגע מהקומה העשירית. הוא הוציא מכשיר סלולארי מכיסו וקבע
עם חבריו. כולם בשנות השלושים. בחור אחד עובד שגרירות. קב"ט
גבוה ומאסיבי עם מבטא ארגנטינאי, קרחת לראשו. משהו סקסי במרווח
שיניו. עוד חבר בעל עסק, נשוי גם הוא, שהגיע לבדו ועוד אחד
ממושקף, איש מחשבים שמנמן ובעל חוש הומור גרוע במיוחד. לא
ידעתי אם אני מוזמנת ליציאה הגברית וגם לא רציתי להידחף
למקומות אפלים שלא שלי. ביקשתי מהגבר ללוות אותי לאכסניה שלו
שבה התאכסנתי. אך הוא סרב והזמין אותי להצטרף אליהם והציע
להכיר לי את הצד הלילי של העיר הזרה, שבסמטאותיה לא כדאי
לבחורה בהירה ומתולתלת להסתובב לבדה, עניין שבלילות הקודמים
גרם להישאר בקרבת האכסניה בשעות הלילה השקטות הטומנות בתוכן
סכנה ממשית.

ארבעה גברים מצליחנים, למראית עין, ואני בג'יפ חדשני ונוצץ
שכמוהו מעטים על כבישי העיר הזרה שבה הייתי. מספרים בדיחות
ומתלוצצים, ואני משתלבת ומצחיקה את כולם, מגלה פרטים על עצמי,
על חיי, והם קשובים ודרוכים אלי כולם. אני מרכז העניינים.
הדובדבן שבקצפת. הרגשה של אושר כזה. כל מילה במקומה. אפילו
השיער היה מסודר ומראי הרכב ראיתי שהוא בקבוקים בהירים
וקופצניים. והייתי יפה בעיני עצמי.

לא ציפיתי לכלום. ידעתי ואף שמחתי באיזה מקום שלא יקרה דבר
ביני ובין הגבר היפה. התור בדיסקוטק היה ארוך, אך נכנסנו דרך
דלת נפרדת בעקיפה בוטה של התור. כניסה שנועדה לאנשים מוכרים
ועמידים של העיר. השתייה החלה לזרום ומצב הרוח עלה לשחקים. עוד
כמה רגעים עצלים עד שהצלחתי להשתחרר סופית ולרקוד לצלילי
המוזיקה השונה והמקומית.

רקדנו בטירוף חושים. צעדי סלסה... והייתי נבוכה כי דרכתי לגבר
על הרגליים והזהרתי אותו מראש על כך שיהיו לו סימנים כחולים,
אז הרשיתי לעצמי להסיר כל אחריות בנושא.

הוא אחז בי בעדינות. העיניים שלו חדרו לעיניי. והוא ספר את
הצעדים. אחת שתיים שלוש.... תוך כמה רגעים רקדנו סלסה ומירנגה
וסמבה, ושמחתי על כך שהתנסיתי במקצבים המאושרים הללו עוד בארץ.
השתוללנו וראשי היה סחרחר. וכשהוא סובב אותי וחייך אלי, החליק
את ידיו בשערי, הרגשתי כילדה קטנה הניצבת בלונה פארק ענקי בפעם
הראשונה בחייה. הייתי בעננים. צחקנו ורקדנו ושתינו. הגבר
המושלם שלי החל לגעת בי. נצמדנו זה לזו כשני צידי מגנט
מנוגדים. דבר בעולם לא היה יכול להפריד בינינו. הגבר נראה כאדם
הנלחם בעצמו. בתחושותיו. ידיו ריצדו על גופי. לכל מקום הן
הגיעו. זחלו על הבגדים והמבט שליווה אותן שיגע אותי.

באמצע טירוף החושים הזה המוזיקה פסקה כלא הייתה. הוא תפס אותי
מאחור ולחש באוזני עד כמה שאני משגעת אותו ושאני מהממת ומצחיקה
ועד כמה הוא שמח שהמוזיקה פסקה וכעת אנחנו חייבים ללכת, כי אם
לא... מה יקרה פה... ויש לו אישה בבית ושני ילדים....

חזרנו לאכסניה של הגבר היפה, הדי הלילה נרגעו במעט, על פני
השטח. הוא אמר שהוא הולך להכין דבר מה לאכול במסעדה של
האכסניה. הייתי רעבה גם כן, ובלי לומר מילה הוא הציע לי להצטרף
לארוחה הלילית. הוציא כמה דברים מהמקרר הגדול שעליו התיישבתי
לאחר מכן. היה נדמה שהכל נדם בינינו. שהאלכוהול נספג בדם ונמהל
ושכל הטירוף דעך ושדבר כבר לא יקרה. אכלנו ודיברנו. כשסיימנו
את ארוחת הלילה המאוחרת או הבוקר המוקדמת, הוא כיבה את האור
ואני החלתי לפסוע לעבר חדרי והוא לעבר ביתו. הכל היה חשוך.
לפתע חשתי את זרועותיו מחבקות אותי מאחור. המגע היה משכר יותר
מכל משקה בעולם. נשק לצווארי, יצאנו מהמלון מתגפפים. נישקתי את
השפתיים המושלמות ונגעתי בשערו ובחזהו, ניסיתי לצוד את רגעי
המגע מפני שידעתי שלא ייצא לי לגעת באדם כה מושלם ויפה בשנית.
מחוץ למלון עמדה חומה, הגבר המושלם הצמיד אותי אליה ותחב את
אצבעותיו, שרצו על גופי וסובבו אותי לצלילי מנגינות, עמוק בתוך
רגלי. כמה רגעים קצרצרים שכאלו היו נחוצים לי על מנת להתפרק
סופית על ידיו המקסימות. כמעט שבוע של משחק מקדים היה יותר מדי
עבורי, ועוד הערב הארוך שביליתי במחיצתו של הגבר בעיר הזרה.
נישקתי אותו שוב ושוב ונגעתי בפניו ובשערותיו הארוכות וחשבתי
לעצמי עד כמה הוא יפה. חזרתי לחדרי בעיר הזרה, בארץ הרחוקה,
ביבשת המדהימה ובמיטה שלא הייתה שלי. הייתי מאושרת ועייפה ועם
קצת רגשי אשם. הרי יש לו אישה ושני ילדים שמחכים לו בבית,
ישנים...