"4. לפגוש נשיא של איזו מדינה
5. להגיע הכי רחוק שרק אפשר
6. לאמץ כלב או חתול
7. לעבוד ולהרוויח כראוי
8. להתאהב
9. ליצור חיים
10. לקחת חיים"
קראתי.
"מה זה?" אמרה אשתי, נורית, תוך כדי צחוק חבוי.
"כשהייתי בן 10", סיפרתי לה, "לא הייתי ילד חברותי במיוחד, רוב
החברים שלי היו בובות הקרב שלי ותוכניות הטלוויזיה". היא נראתה
שקועה באותו הזמן בארגז אחר שעברנו עליו בחיטוטינו במחסן
שלנו.
"נורית? נורית?!" כמעט צעקתי... אני מספר לה דברים שחשובים לי
הרבה יותר מאשר הדברים האחרים והיא תקועה בתוך הארגז הזה שמלא
בבובות שלה...
"כן, כן, אני מקשיבה", אמרה בלי להתכוון לאף מילה, לא ממש היה
אכפת לי שהיא לא מקשיבה.
"אז כשהייתי בן 10, הרגשתי נורא מבוזבז". "כן... כן..." הנהנה
עם הראש, תוך התלהבות מהשמלות הלבנות מהבד הסינטטי של הבארביות
שלה. "ורשמתי לעצמי 10 דברים שאני רוצה לעשות בחיים..."
"נחמד", היא אמרה. אנשים בד"כ אומרים נחמד כשאין להם משהו אחר
להגיד ובמיוחד לא רוצים לשים לזה לב, כך לפחות אני חושב. הבנתי
מהר מאוד שלא ממש אכפת לה מכל הפתק הזה וכל ההיסטוריה שלי.
הכנסתי את הפתק לכיס שלי, ועברתי "להתלהב" מהבובות שלה.

באותו הערב יצאתי לטייל עם הכלב, שכחתי כבר מכל העניין של
הפתק, עברתי ליד המסבאה המקומית, ועלה לי חשק לשתות איזו פחית
בירה. התקף שקורה לי מדי פעם, ולשתות בירה קרה זה דווקא די כיף
מדי פעם.
תמיד אני יוצא עם הכלב. נורית בד"כ אומרת שהיא עייפה, או שסתם
יש לה דברים לעשות כך שהיא לא יכולה לצאת איתו. במקום להפוך את
זה לחסרון ולהתעצבן עליה, הפכתי את זה ליתרון. גיליתי שלצאת עם
הכלב הוא הזמן הכי טוב בשבילי לחשוב. נורא כיף לטייל ולחשוב בו
בזמן על דברים.
בטיול הזה ראיתי שכנה לרחוב, גברת הרשקוביץ, היא הייתה אישה
מבוגרת, בערך בת 70 פלוס מינוס, נראתה מבוגרת הרבה יותר. בכל
ערב היא הייתה יוצאת לסופר לקנות את המצרכים שלה ליום המחרת.
בעלה נפטר לפני קצת יותר מ-3 שנים. ילדיה ונכדיה חיים אי שם
בארצות המערב, הם ניתקו קשר. היא אשה מאוד בודדה, ורואים זאת.
כשרק עברנו לגור ברחוב הזה, הלכנו מדי פעם לבקר אצלה, לראות
שהכל בסדר. המלצנו לה לאמץ חתול או כלב, כדי שתהיה לה חברה
בבית. היא אמרה שהיא מבוגרת מידי כדי לטפל בחתול או כלב,
ודואגת מאוד שאם חס וחלילה תמות, מי יטפל בבעלי החיים?
מה שהיא עשתה כמעט כל היום היה לסרוג, אין לי מושג איך היא
עדיין לא פתחה מפעל לסריגה עם כל הסוודרים שיש לה בבית.

"שלום גברת הרשקוביץ", צעקתי לה מקצה הרחוב. "שלום יקירי",
נשמעה צעקתה. החלטתי להיות אדיב יותר וללוות אותה אל המכולת
השכונתית. היא מאוד התעניינה בנושא נורית, איך היא מתקדמת
בעבודה. כמו תמיד הסבתות מאוד מודאגות בנושא ילדים, נושא זה
עלה גם כן בשיחה. "עוד לא", אמרתי... "הזמן שלך קצר, עוד כמה
שנים תהיה כמוני, לבד באיזו שכונה נידחת, סורג סוודרים", היא
אמרה. הגבתי בצחקוק וחיוך, "אל תדאגי", אמרתי לה.
הגענו לסופר, נפרדתי ממנה והלכתי לפאב. הזמנתי שם פחית בירה,
הרגשתי רע לגבי שוקו, שנראה די רעב, קניתי שם גם נקניקיה
והתחלקתי איתו.
כשהוצאתי את הארנק, יצא דבוק אליו גם פתק הילדות שלי, קראתי
אותו על כל סעיפיו, שהתבררו כנכונים, חוץ מה-2 האחרונים: הייתי
במקום הכי מרוחק מהעולם - ניו זילנד, התקבלתי לעבודה בתור
סמנכ"ל שיווק באיזו חברה, עבודה קבועה, כסף טוב, עוד סעיף קיבל
עליו סימן וי. במהלך העבודה, עשינו איזו עסקה עם ממשלת בלגיה,
ולחתימת ההסכם המשותף הגיע גם הנשיא, כך שגם אותו פגשתי, עוד
סעיף הצליח.
באיזו מסיבת יומהולדת של חבר פגשתי גם את נורית, התאהבנו זה
בזאת באופן מיידי, אחרי כמה חודשים התחתנו ועברנו לגור בבית
שבו אנו גרים עכשיו. אחרי שנה של חיים יחד, קנינו גם כלב,
קראנו לו שוקו. כמובן שסיימתי תיכון ואוניברסיטה וגרמתי לאמא
שלי להתגאות בי, עוד 2 סעיפים נמחקו, ועד עכשיו אני מנסה לעזור
לכל מי שאפשר כמה שיותר, כך שנשארו רק 2 סעיפים, 9 ו-10 -
ליצור חיים ולקחת חיים.
"וואו", חשבתי לעצמי, בזמן ששוקו עצר בשביל לעשות את צרכיו,
"הייתי כל כך מדוייק בגיל 10?" ציחקקתי.
"אז מה זה אומר עכשיו?", חשבתי בפחד, "לעשות ילד?! להרוג
מישהו?!"
באותו הרגע ראיתי את גבי נחמן, שכן שגר בצמוד אליי. היינו
חברים טובים. מהרגע שהגענו, הוא ואשתו, אורית, קיבלו אותנו
בחמימות. גבי היה אדם שמאוד דמה לי, שנינו התעניינו בטניס, לכן
מיד מצאנו לנו שפה משותפת. גבי, שמבוגר ממני ב-7 שנים, הוא
תכניתן באיזו חברת הייטק מצליחה מאוד, משהו עם שיתוף הקבצים
וההורדות הלא חוקיות. אף פעם לא קלטתי את כל העניין עם
מחשבים... נהגנו לבלות יחד, אני ונורית וגבי ואורית.
הלכנו יחד אני וגבי, זה לצד זה, איש לביתו.

כרגיל, נכנסתי הביתה, הורדתי לשוקו את הקולר ושחררתי אותו.
נורית עמדה ובכתה, מיד רצתי אליה,
"מה קרה???" שאלתי בפאניקה... "אני לא יודעת איך לספר לך את
זה... אבל... אבל..." מיד מילאתי כוס במים כדי לתת לה, "אני
בהריון", היא אמרה. הזמן קפא, הכוס החליקה מידי ונשברה בצליל
כואב על הרצפה.
התיישבתי על הכסא... "מה? את בהריון??? איך???" שאלתי בהפתעה
גמורה. "אני לא יודעת, הייתי היום אצל הרופא והוא אמר שאני
בהריון", דמעות זלגו על לחייה, קמתי וחיבקתי אותה...
במוחי כל הזמן רצה הרשימה עם הסעיף הלא גמור - לקחת חיים.

במהלך החודשיים הקרובים, לא הרבה השתנה, גברת הרשקוביץ חלתה
בשפעת קלה שלא עזבה אותה, ראיתי אותה פחות ופחות. גבי ואורית
נסעו לחופשה באלפים, הם הביאו לנו מזכרות מאוד חמודות, כדורי
שלג. נורית המשיכה לעבוד במשרד הנסיעות, למרות הריונה. למרות
המשך חייהם הרגיל של כולם, לא יכולתי להמשיך לחיות כרגיל,
נהייתי אובססיבי לגבי הרשימה, קראתי כתבות ומחקרים שונים על
חזיית עתיד, נזהרתי מאוד במעשים שיכולים להרוג אותי או אנשים
אחרים, כמו נסיעה, חשמל.
לבסוף החלטתי. "אני חייב להרוג מישהו", אמרתי, כדי שהרשימה
תסגר ואני אחזור לחיי הרגילים ולא מודאגים, "אבל את מי?"
הרהרתי ימים על גבי לילות.
הייתי מטבעי שוחר שלום, אבל הבנתי שזה מעשה שאני חייב לעשות,
למרות שהוא נוגד לכל מה שגדלתי עליו.

מחלתה של גברת הרשקוביץ גברה. באחד מהימים באתי לבקר אותה, לבד
כמובן. לי ולנורית היה בדיוק ריב גדול, לדעתי זה בגלל עודף
ההורמונים בגלל ההריון. יצאתי החוצה כדי להירגע, ואז בדיוק
נזכרתי שגברת הרשקוביץ חולה והחלטתי לקפוץ לבקר אותה.

דפקתי בדלת, אף אחד לא ענה, דפקתי שוב, ושוב קול לא נשמע,
החלטתי לפתוח את הדלת.
"גברת הרשקוביץ", קראתי בקול חזק. "כן? מי זה?" היא צעקה בקול
חלש וחולה.
"זה דני, אפשר להכנס?" "דני? הבן שלי? הגעת סוף סוף, היכנס!
היכנס!"
היא הייתה לבנה כסיד ושכבה במיטתה... עיניה היו שחורות כנפט.
"זה דני השכן שלך, לא הבן שלך", אמרתי בקול.
"אה, 'כנס יקירי, מזמן לא ראיתי אותך.... אני מאוד בודדה, אתה
יודע?" היא אמרה. "אין אף אחד שיבוא לבקר אותי..." ריחמתי
עליה, לחיות בגיל מבוגר כל כך, ולבד, כמעט לא אנושי, כל אדם
צריך לתלות את התקוות שלו במשהו מסויים שיקרה, אך לגברת
הרשקוביץ לא היה למה לקוות, ילדיה לא יבואו לבקר, אני בספק אם
ישמעו על מותה. "רק אתה מבקר אותי..." אמרה בבכי....
ניסיתי לשנות את נושא השיחה, "ביקרת אצל הרופא?" היא הנהנה
בראשה בכבדות.
"מה הוא אמר?" שאלתי בדאגה. "הוא אמר שזה החורף הקשה הזה,
החורף והגיל, הגוף שלי כבר לא מה שהוא היה בגיל 25, קשה לו..."
אכפת היה לי ממנה, הייתה הרגשה שהיא כמו סבתא שלא שלי אך אני
זה שצריך לדאוג לה.
"מה עם נירית?" "נורית", תיקנתי אותה. "היא בסדר... ממשיכה
לעבוד במשרד נסיעות... אה... את לא יודעת שהיא נכנסה להריון
בכלל, נכון?" אמרתי בהפתעה. "או, זה נהדר, יקירי...."
"זה קרה בדיוק ביום שאמרת לי שאני צריך דור המשך..." אמרתי.
"באמת? זה מצויין", היא אמרה חסרת כוח.
"אולי תרצי תה?" שאלתי. "בשמחה, יקירי, התה ממש שם, על
הכיור".
ריחמתי עליה מאוד, ראיתי שיומה קרב ובא, ואז בא לי הרעיון את
מי להרוג - את הגברת הרשקוביץ, לגאול אותה מייסוריה. אך איך
לעשות זאת, בלי עדים ובלי ראיות? המוח שלי עבד מהר, הוא בחן את
כל המטבח: המקרר, הכיריים, הכיור, השולחן, הקומקום.
מילאתי לה בינתיים כוס תה חמימה, ואז הגיע לי הרעיון, אני
אזרוק קוביות קרח גדולות, היא תחנק מהם, כיוון שאף אחד לא מבקר
אותה, הקרח יימס ואני לא אהיה האשם...
עשיתי זאת, מילאתי כוס תה וזרקתי כמה קוביות קרח גדולות לשם,
והגשתי על מגש לגברת הרשקוביץ ואמרתי לה: "סלחי לי גברת
הרשקוביץ, אך אני חייב ללכת".
היא ראתה את המוות בעיניים, היא נראתה חלשה מתמיד.
"תודה לך", היא אמרה כשהגשתי את כוס התה.
"להתראות", אמרתי לה ונשקתי על לחייה.
בדרכי החוצה שמעתי את דבריה האחרונים בחיים בקולה החלש  -
"תודה על הכל".